זכור לי היטב, איך לפני 8 או 7 שנים בחסותה של עיריית באר-שבע, יצא ספר הנקרא: 50 שנה לבאר-שבע.  בספר ההוא, מסופרות תולדות בירת הנגב מאז הכיבוש באוקטובר 48 ואילך. נשאלת שאלה: האם אותם היסטוריונים וברי-סמכא אחרים, שעמלו על כתיבת הספר, מודעים בכלל לעיוות היסטורי חמור, אשר נגרם על-ידם בקובעם, נכון לאותה עת, את גילה של באר-שבע המודרנית בחמישים שנה? האם ידוע לאחד מהם, כי באר-שבע המודרנית, החלה להיבנות עוד בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19? האם ידוע להם על-כך, שהרבה לפני מלחמת 48; והרבה הרבה לפני הופעת הציונות בכללה, בנגב חיו אנשים, שגם להם, ראה זה פלא! הייתה היסטוריה?

וכעת, כהרגלי בכתבותיי מסוג זה - ברצוני לרדת אל נבכי העבר ההיסטורי הרחוק והלא כל-כך רחוק. עוד בימי קדם העתיקים ביותר, הנגב, כולל סביבותיה של באר-שבע, שימש איזור התיישבות ומסחר מהאינטנסיביים ביותר בארץ. תוצאותיהן של חפירות ארכיאולוגיות שנעכרו באיזור מאז המחצית השניה של המאה ה-19, העלו אין ספור שרידים, המעידים על קיומן של ערים ותחנות מסחר בכל רחבי הנגב (ממש מבאר-שבע ועד אילתה), עוד בזמנים קדומים ביותר, שראשיתם עוד בתקופות כלכוליתיות וכנעניות. כבר אז, ברחבי הנגב נדו ונעו שבטים שהשתייכו לתרבויות ולשונות שונות. (גילם של בתים ופסלים כלכוליתיים קדומים ביותר, נאמד ב-4000-5000 שנה לפנ"ה).

בספרי התנ"כ, מוזכרים עמים מעמים שונים, כמו, למשל: קינים; עמלקים; אדומים, ישראלים קדומים ואחרים - אשר חיו אז באיזור דרומה של הארץ; פיתחו בה תעשייה, מסחר; הקימו יישובים. מאות מצודות קדומות מהתקופה הכנענית הקדומה, ועד ימי התורכים, מלמדות אותנו על חשיבות איזור הנגב בכל התקופות ההיסטוריות.

והנה, באים אלינו כמה "מלומדים" בעלי השכלה אקדמית, ומספרים לנו על חמישים שנה לבאר-שבע. ראשית כל, אפילו לפי מקורות ישראליים, שבארץ כה אוהבים להתרפק עליהם, באר-שבע נוסדה לפני יותר משלושת אלפים שנה, באתר, הממקומם כחמישה קילומטר מהעיר המודרנית, בכניסה ליישוב בדואי תל-שבע, ובראשיתה, כפי הידוע, שימשה בתור עיר-ממלכה בסוף התקופה הכנענית המאוחרת (שבישראל נוהגים לכנותה: תקופת השופטים). שנית, העיר, המשיכה להתקיים ולשגשג, לאורך כל התקופות הישראלית הקדומה; הפרסית; ההלניסטית; הרומאית והביזנטית; אומאית ועבאסית, ופחות או יותר, עד סיומם של מסעות הצלב.

בכל התקופות הללו, גם באר-שבע וגם איזור הנגב בכלל זכו לפריחה כלכלית ותרבותית ללא אך ורע בהיסטוריה של הסביבה. בתקופות הביזנטית וראשית המוסלמית, באר-שבע, יחד עם חלוצה, עבדת וערים נבטיות אחרות לשעבר - שימשה מרכז מסחר כלל-מזרח-תיכוני, שאליו התנקזו סחורות מכל קצווי האיזור, שהובאו בידי סוחרים בני עמים ודתות שונים.

וכפי שכבר אמרתי לעיל, גם באר-שבע המודרנית, ראשיתה הרבה לפני ההתנחלות הציונית בארץ. ההחלטה על חידוש יישובה של באר-שבע, התקבלה עוד ב-1881, על-ידי התורכים, שהיו מעוניינים בהקמת יישוב עירוני, אשר ישמש כמרכז לשבטי הבדואים מהסביבה. על תכנון העיר, הופקדו כמה אדריכלים ומהנדסי בניין גרמניים, שתכננו את באר-שבע, במתכונת עיירה אירופאית, עם רחובות מרכזיים ישרים, המצטלבים ביניהם שְתִי וַעֶרֵב. הבתים הראשונים אוכלסו בסביבות 1900-1901. ומאז העיר החלה לגדול ולהתפתח, כאשר השוק הבדואי שלה, משמש מרכז לממכר סחורות מכל רחבי האימפריה העותמנית, וכעבור מספר שנים האימפריה הבריטית, שירשה את השלטון על הארץ.

העותמנים, לפני שנטשו את הארץ, בנו בבאר-שבע את המסגד הגדול (1906), הקיים עד היום, ואת בית הספר לילדי השייכים, שאחר-כך, עבר כמה גלגולים, עד שמיד אחרי קום המדינה, ועד 1965 היה ממוקם בו בית-החייל. כמו-כן, באותה תקופה (1910), בבאר-שבע הוקמה כנסייה גדולה של המיסיון הפרוטסטנטי.

גם בימי הבריטים, נמשכה התפתחות היישוב, עד שערב כיבוש העיר בידי כוחות הפלמ"ח
(21.10.48) - אוכלוסיית באר-שבע מנתה בסביבות שבעת אלפים איש. כל התושבים הערביים, שישבו בבאר-שבע מאז יסודה בסוף המאה הי"ט, גורשו, יחד עם תושביהם של למעלה מ-500 כפרים פלסטיניים נוספים ברחבי הארץ, בידי הישראלים, בטענה שהם לחמו בצדם של צבאות מדינות-ערב, שפלשו אז לארץ.

זכור לי, איך לפני כשנתיים, יצא לי להיפגש עם גיאוגרף של עיריית באר-שבע אילן ניר. חבר ניר, אשר משך שנות חייו, כאן בארץ, חונך על ברכי התעמולה ההציונית השקרית, טען באוזניי, כי באר-שבע, מעולם לא הייתה עיר ערבית, ושמעולם אף בית מבתי העיר, לא היה בבעלות ערבית. על כך עניתי לו, כי ערבים ישבו באיזור, שבו הוקמה באר-שבע המודרנית משך מאות שנים רבות. סיפרתי לו גם, שכאשר בסוף המאה הלפני הקודמת, הוחלט בידי השער העליון באיסטנבול, על הקמתה המחודשת של באר-שבע - המטרה המפורשת, הייתה להקים עיר עבור אוכלוסיה ערבית של הנגב.

האיש המשיך לטעון שחלק מהערבים שחיו בבאר-שבע עד לפני 48, לא היו מהמקום אלא באו מאיזור עזה וחברון. על כך השבתי לו, כי הרי גם אנחנו - מרבית היהודים החיים היום בארץ, או לפחות הורינו - באנו ממקומות אחרים. חוץ מזה, הזכרתי לו, כי באותה עת, כאשר הארץ הייתה חלק מהאימפריות - קודם עותמנית, ואחר-כך בריטית - אנשים מכל רחבי האימפריה, נהגו לנדוד ממקום למקום ללא התחשבות באיזשהם גבולות מדיניים, שממילא לא היו קיימים. לכן, המשכתי להסביר לו, מה שחלק מתושבי באר-שבע הערבית לא היו מהסביבה הקרובה, עדיין לא נותן לגיטימציה לנסיונותיה של עיריית באר-שבע להתחמק מלשמר את העבר ההיסטורי האמיתי של באר-שבע מלפני הכיבוש של 48.

הצבעתי בפניו על-כך, שמאז הפיכתה של באר-שבע לעיר יהודית, העירייה לא נקפה אצבע קלה שבקלות, כדי לשמר את סיפורם של רוב בתי-העיר שעד קום המדינה היו שייכים לערבים. בין המקומות הבודדים, שהעירייה שימרה ואף שמה שלט עם הסבר היסטורי, זה ביתו של עארף אל-עארף - מי שבשנות ה-30, שימש בתור מושל מחוז באר-שבע מטעם שלטון הכיבוש הבריטי. אף בית אחד של תושבי המקום ממש; אף שם; אף סיפור היסטורי או ביוגראפי, לא שומר; יותר מזה, היום אף מורה היסטוריה; אף סטודנט לידיעת הארץ; וכנראה, שגם מרבית פרופסורים - אינם מכירים את עברה ההיסטורי העשיר ביותר של בירת הנגב בתקופה טרום-48.

מכל האמור לעיל, אפשר להסיק, כי מדינת ישראל, אינה מעוניינת שתושביה של היום, יכירו את ההיסטוריה האמיתית של הנגב וחלקי הארץ האחרים; אלא במקום זאת, ימשיכו להפליג בים של "עובדות" מדומות ומצוצות מאצבע - פרי-יצירתה של התעמולה הציונית.