פרק 5

רוני המשיכה ובהתה בקיר גם אחרי שהיא הלכה, לא מבינה מה היא רוצה מעצמה, מה היא תעשה? אין לה שום כיוון.
רוני נאנחה בקול רם, מיואש.
'כמה כבר אפשר לסבול את זה? הם לא מבינים אותי!! אז שיפסיקו לדבר לי שטויות במוח...
מעניין מה קורה עם אופק! הוא לא בא מלא זמן, יחסית, כבר לסניף! מה נעשה? אין לי מה לעשות עם זה, אבל... אוף!' נאנחה שוב, ונשכבה על מיטתה. בוהה בתקרה הלבנה, 'אין לי כח לכולם...!!'

*  *  *

"רוני? שמתי לב שאת כבר לא מתלהבת מהסניף כמו שהתלהבת ממנו בעבר..."
"אהה"
"אהה כן או אהה לא?"
"לא יודעת." ענתה רוני לשולי, מרוחפת קמעה,
"אז מה את כן יודעת?" התבדחה איתה שולי,
"לא יודעת." השיבה רוני, מרוחפת כקודם.
"נו, טוב" ענתה לה שולי.

הגיעו לסניף, הפעולה עברה כמו שהיתה אמורה לעבור, שבת אירגון כבר עברה. אופק לא היה בה.
רוני ישבה בשקט. לא מבינה מה היא עושה שם, כשאובייקט התעניינותה כבר לא נמצא שם, והיא סתם מגיעה, נהנת אמנם, אבל עדיין - אין לה סיבה ממשית להגעתה אל הסניף.
"רוני?"
"כן, שולי?"
"מה קורה?"
"בסדר"
"מה??"
"הכל בסדר, למה את שואלת?"
"כי את נראת קצת במצב רוח לא טוב"
"יש בזה משהו"
"למה?"
"בלי שום סיבה הגיונית"
"אוקיי. שיהיה. אם את אומרת" חייכה אליה שולי.
רוני חייכה אליה גם היא. בפיזור נפש.

'איזה עולם, זוועתי ומגעיל
מה שצריך - איננו
איזה עולם, דפוק, לא מועיל
מה שצריכים - ביננו

ישבתי. בהיתי.
הסתכלתי סביבותי
לא הבנתי כלום
וגם לא את חברותי

אני לא צריכה אותן!
הן כלל לא מבינות
זה שאת נפשי שבה -
כבר לא בין הבנות!!'

רוני דחפה את השיר אל מתחת לכריתה, מרוצה מעצמה. השיר היה נראה לה יפה מספיק - וברמה מספקת. רק שלצערה תוכנו היה דכאוני.

*  *  *

אופק בהה מבעד לחלונו, הוא כבר לא היה חולה, אבל לא אהב את העולם הזה, הדפוק מידי, לטעמו. נשאר בביתו, לא יצא ממנו כבר זמן רב. גם לא לסניף, 'אוף! מה קורה לי? מה יש לי מהעולם הזה? ולמה זה רק לאחרונה? אם משהו כאן דפוק - אז כבר מזמן הייתי צריך להרגיש את זה!! דיי!'
"דיי!!!"
"אופק? מה קרה?" נבהלה אימו.
"לי? כלום"
"אז למה צעקת ככה?"
"ולמה לא?"
"אויי... אופק!!" נאנחה אימו.
"כן?" הוא שאל אותה, זעוף פנים, אבל היא כבר פנתה ויצאה מחדרו.

'היא לא מבינה אותי! אין לי כח! למה היא לא מבינה את זה?! נשבר לי כבר!! פשוט נשבר לי!!'

הוא התיישב על מיטתו, כתב משהו, ואחר דחף אותו אל מתחת כריתו, ופרץ בריצה, החוצה. בלי שאיש ממשפחתו ישים לב לכך.

*   *   *

רוני הגיעה לסניף, שוב. למרות שהחליטה שאין לה מה לחפש בו, היא ראתה הרבה עיניים אדומות, ולא הבינה למה,
"שולי?"
שולי לא הגיבה, נגבה את עיניה בלי שום תשובה.
"שולי?" שאלה שוב רוני, מושכת בשרוולה של שולי,
"מה?" שאלה שולי בקול חנוק.
'מוזר!' קבעה רוני בליבה.
"מה קורה כאן?"
"אופק..."
"אופק?" ליבה פעם בה כמו משוגע.
"אופק..." הצליחה לומר שוב שולי.
"מה יש לו? מה קורה איתו?" רוני ניערה אותה בחוזקה,
"הוא..."
רוני התייאשה משולי, ופנתה לאחת החברות האחרות, "מה קורה עם אופק????!!!!" שאלה אותה, חצי היסטרית.
"הוא... הוא... קפץץ"
"קפץ." חזרה אחריה רוני בקול מוזר ומונוטוני, "מאיפה?"
"מצוק בסביבה. הוא התאבד"
"אההה?!" רוני פרצה בבכי נואש. דכאוני.

"מצאו מכתב שהוא השאיר להורים שלו, שנמאס לו לחיות. והוא השאיר פתק, עם שיר."
רוני הנהנה בשתיקה.

*   *   *

רוחות שרקו, היה חושך מוחלט כמעט, ובידיה של רוני העטופה במעיל ומסוככת על עצמה במטרייה, ובידה דף נייר, על יד הקבר הטרי שלו, והיא מקריאה לו את מה שהיא חשה כלפיו.
"אופק! חשבתי עלייך רבות, רציתי אותך. כל-כך רציתי! חלמתי עלייך ימים ולילות! חשבתי שנוכל להיות חברים! חשבתי... מסתבר שרק חשבתי..."
המכתב עוד נמשך ועל רקע הגשם רוני הניחה את המכתב על גבי הקרקע הבוצית, ועל רקע הגשם המתחזק היא חזרה אל ביתה.