"שלום!"
"שלום, אתה רוצה משהו?"
"בהחלט! למה את עומדת ככה?"

"סתם, קצת מתפדחת..."

'וואו! אני מצליחה לדבר איתו! זה באמת די מפתיע... שהרי אני מתביישת ממנו מאוד.

טוב, אולי ככה לפחות אני אתחיל לדבר איתו. שהרי הוא מאוד מאוד מצא חן בעיניי...'
"מתפדחת? ממי?"
"קצת מתפדחת, ומכולם כאן. ולכן אני מעדיפה לחכות לשולי."
"אוקיי, תהני."
"תודה תודה..."

אופק הלך, ורוני נשארה לבדה, המומה מעט מעצמה, היא תמיד חיבבה את אופק הרי, אבל עד עכשיו לא מצאה אומץ לדבר איתו, ופתאום הוא פונה אליה, והיא מפטפטת איתו כל-כך חופשי. היא הייתה מופתעת מעצמה.

*   *   *

רוני ושולי המשיכו ללכת לסניף, כשרוני עדיין הוזה על אופק, היא חשה כלפיו חיבה. חיבה רבה במיוחד, ורצתה בו כחבר - רק שלא ידעה כיצד תעשה את זה, שהריי מקובל שהבחור מציע את החברות ולא הבחורה

"רוני?"
"כן, שולי?"
"מה קורה?" את נראית עוד יותר מהורהרת מאשר בהתחלה..."
"וואלה? פשוט אני חושבת על אופק, את יודעת שכבר התחלתי לדבר איתו?"
"באמת? יפה לך..."
"חן חן, אני יודעת שיפה לי" רוני חייכה, היא אהבה את שולי החברה שלה, והרגישה איתה חופשייה מאוד. כמעט ולא הסתירה ממנה דבר במחשבותיה מסוג זה.

*   *   *
"רוני, את באה למחנה?"
"נראה לי שכן. כדאי לי? כאילו, זה כיף בדרך-כלל?"
"אני אישית די נהניתי כל שנה מהמחנה. אני חושבת שזה מאוד כיף."
"אז נראה לי שאני אצא. מי יוצא?"
"אני חושבת שכל השבט שלנו, למה?"
"סתם, מסקרן אותי."
"אהה, בסדר."

'יש! איזה כיף! בטח גם אופק יצא. והלא רק בשבילו אני חושבת שהתחלתי ללכת לסניף. איזה כיף לי! בטח נפגש שם, וזה... מי יודע? אולי שם עוד נתחיל את החברות שלנו? אולי שמה יהיה איזה טיול עם מסלול שיגרום לנו להתחיל זה עם זו?'
רוני הלכה לביתה כשהיא שמחה במיוחד.