מעשה במלך אחד, שישב בביתו ערב אחד.
לפתע שמע המלך רעש חזק.
"מוזר" אמר המלך לעצמו "לא ראיתי את הברק".
לפתע נשמע שוב רעש חזק.
'אהה.. הבנתי' חשב המלך בחיוך "תכניס אותו" הוא אמר למשרת.
לחדר נכנס איש ענק.
"שלום" אמר המלך.
האיש המהם משהו לא ברור מתחת לזקנו העבות.
"מה?" שאל המלך "לא שמעתי מה אמרת" הוסיף בבבת צחוק.
"אמרתי שלום" אמר בקול עמוק.
השתררה שתיקה.
"כן?" שאל המלך, שובר את השתיקה.
"מצאנו אותו" אמר הענק חוסך במילים.
"מה?" שאל המלך, עדיין לא תופס.
הענק הביט בו בשתיקה
לפתע פתאום הזדקף המלך בבהילות
"מה???" הוא התפרץ, לא מצליח להסתיר את הפתעתו.
"אני אומר לך, באמת שלא אכפת לי" בן המלך חייך.
משרתו ישב על הכורסא מולו, אוחז בחרבו, בוחן אותה בעיון. בן המלך חשב שההתעסקות היא רק כדי שלא יאלץ להסתכל בו.
"תראה, אני יודע שהיא אוהבת אותך" בן המלך בחן את פניו "אני לא רוצה מישהי שאוהבת אחר" הוא הוסיף.
המשרת הוסיף לשתוק.
"לפחות תסתכל עלי!" בן המלך התפרץ אל תוך השתיקה הקצרה. הוא ניגש אל המשרת והניח עליו את ידו.
המשרת הרים את פניו, וענייו פגשו במבט בן המלך.
"לא התכוונתי שתגלה את זה כך." אמר בלחש. בעניו נראה נצנוץ דמעות, בן המלך לא זכר שראה מעולם את משרתו הנאמן בוכה, אף לא כשאביו נפטר.
הוא נזכר איך גילה כשבא להיכנס לחדר של משרתו, הוא שמע משם את קולה של ארוסתו. הוא ידע שזה לא בסדר לצותת לאנשים, אך הוא היה חייב לשמוע.
"אני לא אוהבת אותו ואתה יודע את זה!"הוא שמע אותה כמעט שצועקת "למה אתה לא מוכן? אני לא חייבת לו כלום!"
בן המלך חשב להיפגע, אך הוא ידע שכך היה מיום שהכירה אותו. מעולם לא הסתירה ממנו דבר.
"אבל אני כן" הוא בקושי שמע את המשרת שלחש, קולו היה כה מנוגד לזה של ארוסת המלך. "הנסיך הוא חברי הטוב, מעולם לא הכה אותו כמו שאר האנשים, הוא התייחס אלי כה יפה, איני מסוגל לבגוד בו כך."
"חשבתי שאתה אוהב אותי. איך אתה מסוגל לוותר עלינו?" היא הייתה כמעט מיואשת.
"אני אוהב אותך" הוא אמר את שלושת המילים הללו כאילו כבר אמר אותם עשרות פעמים, מנסה לשכנע אותה. "אבל המלך אסף אותי לביתו..." קולו נשבר.
בזאת לא יכול בן המלך לעמוד, הוא פתח את הדלת לרווחה.
הוא ראה אותם יושבים על המיטה הפשוטה, נזכר בפניהם המופתעים של שני האנשים הקרובים לו ביותר. איך שמשרתו ברגע שראה אותו משך ידיו מידי ארוסת בן המלך.
הוא נעמד כמעט מיד "אני מצטער" הוא אמר בבושה "אני אלך עכשיו" ובזאת יצא.
הוא נזכר בכל מה שדיבר עם ארוסתו (לשעבר) הם ליבנו בניהם כמה דברים. לאחר מכן שלח לקרוא למשרתו.
"אני לא מאשים אותך" אמר בן המלך "שמעתי מספיק ממה שקרה בפנים, אני יודע מה אמרת לה"
"אל תאשים אותה" אמר המשרת בהכנעה, מרכין ראשו. בן המלך לא חשב שמעולם ראה אותו כה מדוכא.
אתה צריך ללמוד להקשיב!" בן המלך כמעט צעק.
המשרת הרים פניו בבהלה, בן המלך מעולם לא הרים עליו את קולו.
"אני מאחל לכם המון מזל טוב" אמר בן המלך בחיוך, לאחר שזכה לתשומת הלב שרצה לקבל.
המשרת לא הגיב כלל, כאילו לא שמע אותו. בן המלך הביט בו מבוהל.
"אתה בסדר?" הוא נגע בו שנית, המשרת כאילו התנער, חוזר למציאות.
"מה אמרת?" הוא שאל מבולבל.
"אמרתי, שאני מאחל לכם מזל טוב" הוא המשיך לבחון את פניו בדאגה" אתה הולך להתחתן עימה, לא אני"
"לא!" המשרת התפרץ פתאום.
"למה לא?" בן המלך הופתע. "דיברתי איתה, היא הסבירה לי הכל, היא גם סיפרה איך עזרת לה-"
"לא." אמר המשרת שוב, קוטע אותו.
"אבל-"
"לא! המלך.. אני לא יכול.."
"תראה סיכמו כבר שאנחנו לא מתחתנים. אז תפסיק להיות כל-כך קשה!" לפתע הוא קם, ופתח את הדלת.
המשרת שיש עם הגב לא יכול היה לראות מי עומד בפתח, הוא שמע את הלחישות אך לא שמע את הנאמר.
הוא נאנח, הוא כבר ידע מי הולך להיכנס, ולא ידע אם יוכל לעמוד בזה שנית.
בן המלך סגר את הדלת מאחוריו, הוא עמד בחוץ שומר שאיש לא יפריע להם.
כעבור מספר דקות יצאו שניהם מחייכים, אוחזים ידיים.
הנערה הביטה בו בחיוך אומר תודה.
בן המלך הביט בהם מאושר, ואז ניגש וחיבק את שניהם.
"אני הולך לבקש את ידה מאביה" סיפר המשרת בסוד לבן המלך. בן המלך חייך, כל-לך אופייני למשרת ההגון שלו.
"טוב" אמר בן המלך "עכשיו אנחנו חייבים לברוח."
הזוג המאושר השפילו מבטיהם.
"אתה לא חייב לבוא איתנו" אמר המשרת.
"ולהפסיד את החתונה שלכם?" ענה לו בחיוך.
"בסדר" אמר המשרת מחייך. "תחנה ראשונה הבית שלך." הוא פנה אל הנערה.
מה זאת אומרת אתה לא יודע היכן הם??" המלך צעק.
"הם יצאו מהארמון ולא חזרו."
"אתה חייב למצוא אותם!" המלך השתולל מזעם "אני לא מאמין, המשרת בורח עם ארוסת בני. והוא עוד עוזר להם?!" המלך נעמד.
הוא החל להסתובב בחדר בעצבנות.
"לך עכשיו, ותמצא אותם! את שלושתם!"
הענק יצא מהחדר בצעדים גדולים.
טוק... טוק... טוק...
המשרת והצעירה עמדו בכניסה לבית, מביטים סביבם מהססים.
"אבא" הנערה כמעט לחשה "אני.. אנחנו.."
"אנחנו רוצים להתחתן" המשרת נחלץ לעזרתה, אוחז בידה.
האב, שכלל לא ציפה לביתו, כמעט שהתעלף למשמע הצהרה זו.
"באתי כדי לבקש ממך את ידה" הוסיף המשרת בהיסוס.
האב ניסה להתחיל לענות, כשלפתע הופיע בן המלך מאחריהם ונכנס אל הבית בגסות שאופיינית לבני מלכים.
"נו?.." שאל בהתעניינות "הוא מסכים?"
הנערה והמשרת הביטו בו בחיוך, שניהם ידעו שלא במקרה בחר ברגע הזה להיכנס לבית.
"המלך יודע שאתם כאן?" שאל האב בפליאה.
"לא" הנערה השפילה את עיניה.
"אני לא מבין" אמר האב המבולבל "מה בן המלך עושה כאן?"
"בתך ואני-"
"אני אסביר" קטע אותו בן המלך.
"אני מניח שאתה זוכר את היום שבו יועדה בתך לי." הוא החל "המשרת, חברי הטוב ביותר, הכיר אותה בזמן ששהתה בארמון, הוא עזר לה לפי פקודתי.
"אני לא חושב שהוא ידע, אך אני ידעתי שהוא מתאים לה הרבה יותר ממני. מעולם לא עשיתי דבר כדי לקדם זאת, לאחרונה שמעתי אותם משוחחים. לאחר שיחה עם בתך הבנתי שהם מוכנים, וביטלתי את החתונה שלנו." בן המלך עצר לרגע, בוחן את פני האב.
"כמובן שלא יכולנו לומר דבר לאבי, אז יזמתי את תוכנית הבריחה הזו" המשיך בן המלך "משרתי המסור לא רצה לבגוד במלך, ומכיוון שהוא כה הגון הוא בא לבקש את ידה ממך, ובכן, אם תסכים אני אסדר הכל עם אבי, אני בטוח שהוא יבין."
בזמן שדיבר שתקו כולם, ועכשיו כשסיים נותרה רק השתיקה.
"את באמת אוהבת אותו?" שאל האב את בתו, לאחר כמה שניות של שתיקה.
השניות הספורות הללו נראו כנצח.
הנערה ניתקה את מגעה עם ידי המשרת, היא פנתה לעבר אביה וצעדה אליו "יותר מכל דבר אחר" היא אמרה.
האב חייך, ובלי מילים חיבק אותה.
הענק צעד אל תוך החדר.
"רצית לראות אותי?" שאל.
"איך המכתב הזה הגיע אל הארמון?" שאג המלך "אני רוצה להבין!"
"אני לא יודע." ענה בכנות, הוא הביט בסקרנות במכתב, הוא לא ידע את תוכנו, רק שהגיע מבן המלך. המכתב הגיע לפני כשעה, כך שמע מהמשרתים.
"אתה תמצא אותם!" המלך השתולל "לא מעניין אותי איך! אני לא מוכן לתת למשרת העלוב הזה להתחתן עם ארוסת בני!"
"סלח לי על החוצפה." פתח הענק בהיסוס "אך זה לא בנך שעזר להם לחמוק מהארמון?"
"זה לא משנה!" אמר המלך "הוא לא יודע מה טוב לו."
הענק שתק לרגע.
"אעשה כל שביכולתי."
אני רוצה חתונה ביער" אמרה הנערה מדלגת מאושר. "בלילה עם המון אורות צבעוניים, תחת חופה לבנה"
הצעיר הביט בה בחיוך, היא נעצרה והתקרבה אליו.
לפתע כרע הצעיר ברך.
"התנשאי לי?" שאל במבט מלא אהבה.
הוא הבחין בדמעות שעלו בעיניה.
הוא נעמד, והיא קפצה עליו, מחבקת אותו חזק.
בן המלך ישב לבדו בחדר שהקצו לו בבית הנערה, הוא הביט במכתב, שבדיוק סיים לכתוב לאביו, המכתב השני בשבועיים.
הוא נזכר לפתע בכל אותם פעמים ששכב במיטתו בעוד הרופא בודק אותו.
הוא הוציא את הכדורים שנתן לו, הכדורים שהחלישו אותו כל-כך. הוא ידע שהם אלו שמחזיקים אותו בחיים, אך היה כל-כך קשה לחיות כך.
"עוד שבוע" אמר לעצמו "עוד שבוע החתונה".
הנערה עמדה בחדר לבדה.
אביה נכנס לחדר, עיניו הביעו התפעלות וגאווה, היא הייתה כה מאושרת.
"הגיע הזמן" אמר.
"הגיע הזמן" אמר הצעיר.
הנערה צעדה ליד אביה, בן המלך הביט בה, מעולם לא ראה נערה יפה יותר מזו. הוא שמח שחברו הטוב הוא שישמור עליה.
העצים הצלו על השביל שבדרך לחופה הלבנה.
הצעיר הביט בה במבט מלא אהבה, היא חייכה אליו.
הריקודים הרטיטו את לבבות כולם.
בן המלך רקד בהתלהבות עצומה.
לפתע הצעיר שם לב שבן המלך נראה מתנשף, הוא ראה אותו ממלמל לעצמו. אך הוא נעלם מעיניו שניה שאביה של הנערה משך אותו לרקוד עימו.
בן המלך כרע ליד אחד העצים.
החושך מסביב עטף אותו.
"הגיע הזמן" אמר לעצמו. הוא הסתכל שוב במכתב שבידיו 'לאבא' זה כל מה שהיה כתוב שם.
בן המלך נשכב על האדמה הרכה, הוא הוציא את הכדורים האחרונים שלו, ושפך אותם על האדמה.
הוא שקע בשינה עמוקה, שידע שלא יתעורר ממנה לעולם.
תגובות