חסר לי רק שורה אחת בסוף במשקל "שום רגש טוב אינו מפציע"..
וכבר אמרתי לך מה דעתי על מלנכוליות צרופה..
"אתה אוהב את הפוזה המלנכולית הזאת, את אומרת. אתה מחפש ומוצא את זה, אתה מכור. אתה לא יכול אחרת. לפעמים אני שונא את הכנות שלך אבל נדמה לי שאת צודקת. אני מחפש ומוצא את זה.
כנרה שאני לא יכול אחרת".
עצב הוא כלי, שלב בדרך ל-
אסור להישאר תקועים,
מכורים.
ואגב, החברים של נטאשה, כמובן.
[ליצירה]
חסר לי רק שורה אחת בסוף במשקל "שום רגש טוב אינו מפציע"..
וכבר אמרתי לך מה דעתי על מלנכוליות צרופה..
"אתה אוהב את הפוזה המלנכולית הזאת, את אומרת. אתה מחפש ומוצא את זה, אתה מכור. אתה לא יכול אחרת. לפעמים אני שונא את הכנות שלך אבל נדמה לי שאת צודקת. אני מחפש ומוצא את זה.
כנרה שאני לא יכול אחרת".
עצב הוא כלי, שלב בדרך ל-
אסור להישאר תקועים,
מכורים.
ואגב, החברים של נטאשה, כמובן.
[ליצירה]
הרעיון והצליל יפה אבל משום מה הכל היה נראה לי מלא סתירות לדוג' :"אותך אדע במעשיי"
מול:"אעבוד ולא אדע את מי"
יש בך מודעות עצומה לישות שמאחוריך אך אתה עדיין כותב שאינך יודע את מי אתה עובד.. דווקא הרעיון של לא להסתכל אחורה אלא כמו שכתבת לדעת במעשים היא לדעתי ידיעה אמיתית יותר. איך ניתן לעבוד ולא לדעת את מי כאשר מעשה העבודה עצמו הוא הידיעה??
[ליצירה]
[ליצירה]
נסיך.....זה נורא.... זאת אומרת השיר מדהים אבל תוכנו ממש קשה..
למען האמת איך שהוא בהתחלה נתת לי הרגשה שאתה בתחילת מסע התעודדות מבורך...ופתאום- מוות, פצעים, שנאה...אווץ'!
אני באמת מאחלת לך שכבר תגיע למסע של התגברות והתעודדות ותראה שוב עוד כמה מליון דברים מדהימים יש לחיים להציע.
בהצלחה!
נ.ב "לסקול בפצעים ישנים"...-סוקלים באבנים לא??... אני לא מצליחה להבין מה זה לסקול בפציעות כנ"ל על "לרגום בפגיעות במכאובי אחרים"...אשמח אם תוכל לבאר.
[ליצירה]
האם הזיכרון שנשאר הוא המדד לחיים בעלי ערך???
הרי כמו שאמרת כלום לא ייזכר בגלגול הבא, וגם אם שם ייחשף יעלם שוב בגלגול הבא...
האם יש איזה שהו נצח בו כלום לא ישכח? כי אם יש למענו אני מוכנה לחיות.
ואולי פשוט לא הבנתי את המונולוג. בפעם העשירית שאני קוראת אותו אני כבר לא בטוחה.
תגובות