הכל אפור,לפתע עיגול,

עיגול מסנוור של לובן חזק,

חודר את שכבות השריון של הערפילות,

שמסתירה עתה את כל מרחבי האופק פתוחי הזרועות,

המחכים רק לי שארוץ בתוכם.

שורות שורות הם נטועים,הזרעים,

מחכים לקציר שיבוא,ולגשם שימטיר,

והעצים גם הם עומדים בדממה,

ממתינים לטיפות טובות של אושר, לגדילה,

ושדות התותים מצפים בכליון,

לבניהם שיצאו למאורות העולם,

שינשמו קצת אויר, יראו קצת חיים,

והאדם, יסתגר בביתו מול האח הנעים,

יתמלא חימה על היורה שמרנין בקול בחוץ,

והנטושים,יוותרו תחת עץ השמים,

ירקדו מול הגשם הטוב, המאיר,

ילגמו מעט, ישמחו מעט, ויחזרו לתומם,

              למקומם,

אל הגטו...