הפעם הראשונה שנדרשתי בה לעלות לפני קהל, היתה לפני ארבע שנים. זאת היתה משימה פשוטה לחלוטין: תעמדי על הבמה, ידיים פשוטות על הקיר, ותספרי עד עשר. כ-15 זוגות עיניים, חלקן מוכרות מאוד, צפו בי אז. אני זוכרת שתקפה אותי חלחלה איומה.. לספור עד עשר? לספור עד עשר?!.. הרגשתי שלעולם לא אוכל לפתוח את הפה ולעשות את זה. שפת הגוף שלי היתה אז מכווצת לחלוטין, עמדתי מכורבלת בתוך עצמי ולא יכולתי להוציא הגה. כל זוג עיניים ננעץ בי ודקר אותי, הרגשתי שכולי כל כך חשופה ופגיעה.. ומה בסה"כ ביקשו ממני, לספור עד 10? --- היום, אחרי ארבע שנים. שוב, כ-15 זוגות עיניים על הספסל מולי. תרקדי. כמעט קפצתי לבמה. סוף סוף מרחב, להביע את עצמי, לפתוח קצת מעצמי. לתת מעצמי משהו לכולם. ובשיא החופשיות, רקדתי. לא כמו פעם, מסוגרת, בקושי מעיזה להניע איבר, מתביישת בעצמי. חופשיה ומאושרת. כמה אדרנלין נאגר בי בשבועות האחרונים, וחיפש לו ביטוי. והתפרץ סוף סוף, עד אפיסת כוחות. הגעתי לשיא. קרסתי, ממוטטת, מרגישה את הזיעה שנספגה בחולצה, במכנסיים, בכל מקום אפשרי. ולקול מחיאות הכפיים הסוערות, היה לי טוב. ואם זה מה שהתיאטרון הצליח לעשות לי, דיינו.