רואה את העבר מעורב בהווה,
החלום של המציאות רחוק מלהיות אמת.
רואה את הנשקף לי בלי לחשוב על דמותה,
מחכה לזמני, שיבוא כבר, כבד לי!
רוצה לגמור את המסלול המייגע,
רוצה לסיים את בנייני הכושל,
מקווה לשכוח את חיי האפלים,
רע לי פה בארץ החיים.
אין אף מבין, יודע ועוזר,
אין חבר לשמוח, אין חבר לדבר.
כל לילה בוכה בגנים חשוכים,
מצפה שיבוא ויקחני אל עולמו.
רקוב מפנים,מהלב הגווע,
נבול מבחוץ, כבתה בי השמש.
אהבתיך חביבה, נגמרה אהבתי,
באישון שחור ראיתיך, בורחת מפניי,
כי חשוף ליבי לפגיעות של ידייך,
כי חשוכים פניי, נפלה הבעתן.
השב לי חיי, השב לי אותה,
כה צחורים פניה, כשלג לבן,
כה רכות ידיה, מלטפות בדממה,
ודמו עיניה לאגם, משקפות את עולמי מבעד ראשה.
יחסרו כל אלה שם במרומים,
כי אתה רק יודע,רק אתה המבין,
אותי שכחה, אל צד ליבה דחקה,
לא לראותי ביקשה, כדי לשמור על ליבה,
לאהוב אמיתי, לאביר שחור,
שירכב איתה על חופים, עד בוא הבוקר, האור.
ואני ארכב על גלים, על רוחות השמים,
אטבע לי בשקט בין קירות המים.
לא אפריע לכלום, לא אצעק לעזרה,
כי רק אתה תשמע, ותראה לי אותך.
רק בקשה אחת לי אליך, לפני שתיפח נשמתי.
הזכר לה אותי,הראה לה דמותי,
תמנה לה דמעותיי שנשרו בלילות,
הכאב לה קצת, שתראה שחסר אני, שאהבתי אמת,
זאת בקשתי! שתקשיב לקולי, בלילות עצובים,
שתראה את פניי בחלומותיה הוורודים,
שתבכה בלילות כמוני בחיי,
שתבין במקצת, איך הרסה את ידיי,
שתחשוב בלי סיבה, בגנים תסתובב,
תחפש את עיניי, שכבו מהאש.
ואז תצית השלהבת בליבה,
ותבין שחסרתי לה, בלילות האהבה,
שנתתי מחיי והקרבתי גופי,
רק שתהיה מאושרת בחיים,
ואני אשב לי בשקט ממעל,
ואביט בעצבותה, ואחכה שתבוא, תצטרף גם אלי.
