נשענתי לאחור ומתחתי את אצבעותיי, כשהוא הניח לי יד על הכתף.

"מה אתה עושה?"

"כותב".

הוא חבט בי. "דפוק. מה אתה כותב?"

"פירוש לפרשת תרומה".

הוא שתק. אחרי חצי דקה הגעתי למסקנה שהוא לא עומד לומר שום דבר והנחתי את האצבעות מחדש על המקלדת.

"אלוהים מת," הוא אמר.

"שמעתי".

"לא, אני מתכוון, מת ממש. זה הוכח מדעית".

משכתי בכתפיי. "הוא נוהג לעשות את זה מפעם לפעם".

הוא תפס לי את הכתף וסובב אותי על הכיסא. "תגיד לי, אתה דפוק? אמרתי לך שהוא מת. זה לא סתם אחד מהמשחקים האלה של הפילוסופים. הוא מת, גמור, הלך קאפוט, מריח אבק כוכבים מלמטה, לא קיים יותר, קולט?"

הסתובבתי בחזרה והקלדתי. ´יסוד האמונה מצוי ביכולת אותה הגדיר הרב קוק, לחיות במערכת מאוזנת של כוחות סותרים´.

"בטח," אמרתי לו בלי להסתכל.

"אתה לא באמת מאמין בזה, נכון?"

הסתובבתי אליו בחזרה. "למה אתה חושב ככה? אני יכול לצטט לך את כל התוצאות והמאמרים, אני יכול לחזור בדיוק על כל ההוכחות, אני יכול להוכיח את התקפות המדעית שלהן. כן, ראיתי ואני מאמין לזה. אלוהים מת. אז מה?"

הוא התפוצץ. "אז מה, לכל הרוחות והשדים, אתה עושה מול המחשב הארור?"

"כותב פירוש לפרשת תרומה," אמרתי לו.

´כפי שכתב הרב באורות התורה, יש להאמין כאילו אין כלל כוח השכל החוקר בנמצא, ויש לחקור כאילו האמונה התמימה אינה קיימת כלל´.

"אני לא מבין," הוא אמר.

"אני יודע".

שתקנו.

´הדרישה לחיים על גבול הפרדוקס, בניגוד לניסיון המקובל, לניסוח דוקטרינה אמונית תקפה-לוגית, היא המגדירה את ההבדל בין אמונה שמקורה באלוהים לבין זו שמקורה באדם. שכן, היכולת לדרוש מבני אנוש לחיות על גבול הפרדוקס, להאמין ביכולתם בכך, להבין שאין הם יכולים, להעניש אותם על כך, לסלוח להם ואזי להציב את הדרישות מחדש -  יכולת זו הינה יכולת אלוהית´.

"אתה לא יכול," הוא עצר לרגע, נשם נשימה עמוקה והמשיך, "אתה לא יכול להמשיך את זה כאילו כלום. כאילו שום דבר לא השתנה".

"למה"?

"אוי, בחייך," יכולתי להרגיש את הכעס מבעבע לו מתחת לעור, כאילו הנחתי עליו יד, "זה הטיעון הקבוע שלך, שהמדע מוחלט ושאי אפשר לשחק משחקים עם משהו שבגללו אתה עובר ניתוחי מוח. אתה זה שמסתובב כבר ארבע שנים בישיבות ומשחק עם הכת הפרוטסטנטית הזו שלך. מה נפל עליך? ברגע שזה פתאום לא מוצא חן בעיניך אז הכל נהיה משחק?!"

"מה הנקודה שלך?"

"הנקודה שלי, חתיכת סתום, זה שאלוהים מת, והדת שלך לגמרי חסרת ערך!"

"ואיך הגעת לזה?"

הראש שלו צנח, וכשהוא הרים אותו הייתה לו הבעה לגמרי אבודה בעיניים. אפילו כשאתה סוג של קנאי דתי, עדיין כואב לראות את ההבעה הזו בעיניים של אחד האנשים הכי יקרים לך.

"אני לא מבין," הוא לחש.

הנחתי את היד שלי על זו שלו והסתכלתי לו בעיניים.

"אני יודע," אמרתי לו בשקט. "יעזור אם אני אומר שאני לא סוטה משום דבר שכתבתי או אמרתי בשנתיים האחרונות?"

"איך יעזור?" הוא אמר לי בקול עגום. "אתה הרי כן".

"ואם אני אגיד לך שלא, שבאמת לא, זה יספיק לך כדי להאמין לי?"

"זו לא תהיה אמת".

"וזה משנה משהו?"

הוא שתק למשך שעה ארוכה, וחשבתי שאולי, איכשהו, הוא בכל זאת מבין.