ושוב, ניצב אני לידה.. כאילו איננו מכירים. אוטמת היא את מבטה כאילו היה דלת פלדה.
פניה סמוקים מעט, שערה החום ארוך מכוסה על ידי כובע חורפי, הלוואי כי מעילה מקל עליה ולו רק במעט את הקור השורר בתוכה. בנפשה הנסערת של אהבתי.
"מיכלי" אני אומר לה. "מיכלי שלי".. והיא נשענת אחורה, קיר הבטון תומך את גבה, מרכינה את ראשה ושותקת. שותקת שתיקות ארוכות וצלולות. כאלה שאם מקשיבים טוב לא שומעים אפילו את השתיקה בעצמה. משהו שאתה לא רגיל לשמוע כל יום. מחשבותיי מתרוצצות במרץ, איך להוציא אותה מזה. איך להשכיח לה את כל הסבל והאלימות שעברו עליה היום. אילו רק הייתי יכול.. חיבוק אחד והכל היה נפתר. אבל לא.
מה יחזיר אליה את עצמה?!.
"מיכלי בואי הולכים לליפתא" וברגע אחד מבטה חוזר אליה, האור בעינייה שכמעט וכבה לחלוטין נדלק שוב כבהינף מתג, נכנסים לאוטו ואני מתניע.. נוסעים. מהשכונה הירושלמית המאפירה לעבר המעיין, נסיעה מרפאת כאבים. היא מסתכלת עליי בעיניה השקופות ומחייכת חיוך שליו, את החיוך הזה, שרק היא יודעת לחייך .
תגובות