היום באתי
לקרוא את המזמור
ב ל י כוונה
להפיק ממנו מ ל י ם,
באה אלי מלחמה.
קבעתי,
בקרֹב עלי
בזאת (הצבעתי) אני בוטח
מייד זמזמתי,
אותה אבקש
לחזות כל ימי חיי
(רק אחת, שאלתי.)
[ליצירה]
טוב מתוקים, לא יודע מה להגיד, אבל לא הצלחתי לרדת לסוף דעתן של חלק מהתגובות.
מה הבעיה באינגבול? הקפיצה היא כמובן מטאפורית אל עבר הריקוד הפרוע, אל עבר השפה הלא כתובה שפת השוליים, אל עבר חופש שנמצא מחוץ למסגרת (החלון). אבל בעיני דוד, מיכל תמיד נמצאת בתוך מסגרת החלון -ממנה היא נשקפת.
לא בדקתי אם המשמעויות האלה נשמרות בכתוב לאורך זמן אבל זו התחושה שלי מהתיאור הזה.
אגב הנה הביטוי הראשוני להבנה הזו (מפיו של יצחק גור)
http://www.tzura.co.il/tshsd/yezira.asp?codyezira=12043&code=28
[ליצירה]
גם אני הק' מצטרך להנ"לית שמעלי.
רוצה לומר לך כמה מילים והן די מתוקות.
אהבתי את הסופים של השירים גם בזה וגם באחרים. הם מקפיצים את כל הקודם להם מעלה מעלה. (למשל הסיום, 'דע רק זאת ~ (...)ואני, כשאינני חכמה', שאגב הזכיר לי את 'את הכי אבודה כשאת שיכורה' של הכנסיה)
[ליצירה]
(כמו שמישהו אמר כאן לא מזמן, מה קרה לכם? עייפים? , ב*י*ו*ים זה היה מקבל 15 תגובות..)
תודה רבה למגיבים, שמח שהדברים דברו אליכם.
מדובר בחוויה אישית ופחדתי שהכתיבה תקח את זה למקום שאינו מובן לאחרים.
אבל הנה יש
[ליצירה]
מה שיותר מעניין זה ההקשר האחד שתחתיו נמצאים שתי הפעולות האלה. איך אותו זכרון גורם גם להקאה -פעולה המסמנת את סירובו של הגוף לקבל חומר מסוים לתוכו - וגם לבכי פעולה בה הגוף עולה על גדותיו ומראה לעיני כל את הרגשות הכמוסים.
[ליצירה]
אני לוקח מכאן כמה שורות
למשל,
הָעָם מְבַקְּשִׁים בַּקָּשָׁה שֶׁאִשָּׁה מְבַקֶּשֶׁת:
גֶּבֶר
וגם את,
גָּלְיָת אֶחָד , מַכָּה אַחַת וְאֵין מַכָּה שְׁנִיָּה.
תגובות