יום ג´, י"א ניסן תשפ"ט

אהלן יויו!

איזה יום היה לי, אל תשאל. זוכר מה שסיפרתי לך על שלמה? קיצור, היום בעבודה העברתי הלאה את הסיפור ו... אתה לא תאמין איזה קטע. אני מספר ופתאום דני אומר "כן, אני יודע, הייתי שם. ואני יכול להגיד לכם יותר מזה – כאילו שזה לא הספיק, אחר כך הוא שם לעצמו רגל!". שמע, כולנו היינו על הרצפה אני לא זוכר מתי פעם אחרונה צחקתי ככה. כולנו. זה היה משהו. כשנרגע העסק, סיפרתי עוד כמה דברים מצחיקים ששמעתי על שלמה, אבל בחיי, כלום לא התקרב לקטע ההוא.

בצהריים, לשם שינוי, היה אוכל נורמלי בקפיטריה. אולי יום הולדת לבוס או משהו, אני לא עוקב. יש איזה סיכוי שהחליטו סוף סוף להעלות את הרמה שם ולהתייחס לתלונות, אז אני מחזיק אצבעות, אבל לא בונה על זה.

בסוף ארוחת צהריים קרה דבר מה זה מוזר, תאמין לי. אני קם לצאת, ואתה יודע איך שיש לי עיניים בגב, אז ככה, אני מרגיש שכולם מסתכלים עלי. קיצור, התעלמתי עד שמושקה עושה לי "מי הוריד לך זאפטה?" אז אמרתי "מה אתה מקשקש?" הוא אמר "בוי´נה, כזה דבר מה שיש לך על העורף, בחיים לא ראיתי.". אז אני הולך למצוא מראה, ואשכרה יש לי פצע לבן גדול מאחורי הראש. לא הצלחתי להבין ממה זה הגיע, כל הזמן בעבודה ניסיתי לחשוב אולי נפל עלי איזה משהו רותח, אבל לא הצלחתי לחשוב על משהו. אז מה, לקראת סוף היום אני שוב מסתכל, וזה כזה לבן עם טיפה אדום, ממש הפחיד אותי, חבל על הזמן, מיד קבעתי תור אצל ד"ר וייסטל, אמר שיקבל אותי מחר בבוקר.

אז קיצור, סיימתי ת´עבודה ונסעתי הביתה. בדרך כמעט דרסה אותי רכבת, נכון הפסים החדשים שם? פשוט שכחתי מהם ונסעתי קדימה, ואת המחסום שם לא הספיקו להתקין. קיצור, איך שאני קולט מה קורה אני מה זה נבהל, הרגל שלי צנחה, ככה, מעצמה על הגז, הרבצתי כזו טיסה. אני אומר לך ממש ברגע האחרון ככה עברתי, יכלתי להרגיש את הקיטור על העורף. וואלה איזה פחד.

עכשיו, לפני שהתחלתי לכתוב לך הסתכלתי שוב על הפצע הזה, אני חושב שהוא גדל. אני ארוץ מחר לרופא. יאללה, לילה טוב.

יום ד´, י"ב ניסן תשפ"ט לפ"ק

יויו, שמע!

תאמין לי, אתה לא תאמין! בחיי איזה יום, איזה יום. זה פשוט... חכה שתשמע, זה היה יום איום. אני, ממש, כאילו... אז ככה. אני מגיע לדוקטור ככה בשש בבוקר, כן? סך הכל, לא רוצה לאחר לעבודה, נכון? אז הוא יסתכל ירשום לי איזו משחה, וגמרנו, סוף סיפור. אז תקשיב מה היה. וואי וואי וואי. אז אני מגיע, כן? מספר לו ת´סיפור, הוא מסתכל, אומר: "חכה לי בחדר המתנה." אז אני כזה "מה? אבל אני ממהר, כמה זמן זה ייקח, דוקטור?" והוא אומר "ייקח זמן, שב שם, חכה.". טוב, אז מה אני יעשה? הלכתי וחיכיתי שם איזה שעתיים, תאמין לי שעמדתי להתפוצץ, לא הבנתי מה קורה לו. הייתי צריך להגיע לעבודה בשמונה, אני כבר מאחר בחצי שעה ולא קורה כלום! העיקר אומר לי לשבת ולחכות. אז קיצור, אני על קוצים, ממש בשיא הלחץ, מחכה, מחכה, ודי! נמאס לי. אז אני קם שואל אותו "דוקטור, נו..." והוייסטל הזה אומר לי "חכה עוד קצת.". יווווו, אז אני מה זה מתעצבן, אבל מה לעשות? אז ישבתי חיכיתי שם וכבר הגיע תשע. ואני על סיכות כל הזמן מחכה מתי כבר יגיד לי הדוקטור מה הסיפור.

קיצור, איזה תשע ועשרים הוא יוצא אלי ואומר לי "בא". אז מה, אני לא אבוא? קפצתי מהמקום כמו איזה ספורטאי, אני אומר לך, הלכתי אחריו, נכנסנו לרכב שלו. משהו חבל על הזמן, אני אומר לך, יש לו כסף. גלגול הבא, אני אהיה רופא. אבל מה, אני לא מסתכל על האוטו למה אני כזה בלחץ, שחבל´ך על הזמן. אז נוסעים ואני שואל "דוקטור, מה העניין?" והוא אומר "עוד מעט תבין". אז נוסעים, איזה עשר וחצי ככה מגיעים לבית גדול ויפה, משהו לא רע בכלל, זה בשכונה של הכהנים שם. היית חושב שהם חיים על תרומות, אז אין להם כלום, אה? אני אומר לך, שווה. גלגול הבא אני אהיה כהן.

קיצור, אז חונים שם ויוצאים ואנחנו עולים לאחד הבתים. ואני מה זה לא מבין מה הולך. אז מצלצלים בפעמון, ופותח איזה אחד, זקן ארוך משהו פחד, ´בטח זה הכהן´ אני חושב לעצמי. אז הוא מסתכל על הרופא וזה עושה לו "חשש לנגע". ואני כולי לא מבין, מה - הרופא הולך להתייעץ עם הכהן הזה? מה נסגר? הוא גם רופא? אז הכהן מסתכל כזה על השעון, ואומר "בואו לחצר". אז הולכים ויש לו חצר גדולה, עם ספסלים. והוא אומר לנו לשבת, אז יושבים. הוא מסתכל על השעון ואומר "תשע וחצי... עוד עשר דקות". ואני צועק "תשע וחצי?! לפני שעה! עוד עשר דקות?" אז הם מושיבים אותי ואני מחליט שאני כבר עברתי את הלחץ מזמן, אני אומר לך כבר מרוב שהייתי לחוץ כבר הייתי רגוע. אז מה? שותים קפה? אני פה עם איזה מכה עצבנית על הצוואר, והם יושבים ומחכים. בסופו של דבר הכהן מסתכל על השעון, קם, ואומר לי גם לעמוד. הרופא אומר "בעורף". אז הכהן מסתכל עלי, ממלמל לעצמו כל מיני דברים מוזרים, אנא עארף? "עמוק, צמר לבן, פתוך מעט" ודברים כאלה, זה מילים, זה? לא הבנתי כלום.

קיצור, הוא מסתכל על הרופא ועושה לו כזה ´כן´ עם הראש. אז הרופא קם והולך, ואני נשאר לי שם, ולא מבין בדיוק. ואז, ככה פתאום, זה נוחת עלי. כאילו, איך לא שמתי לב? איך לא חשבתי על זה? אני אומר לך - זה בגלל הלחץ מהעבודה. מי יודע מה יהיה עכשיו? קיצור, אתה לא תנחש, אז אני אגלה לך. צרעת! אני לא מבין איך לא הבנתי את זה עד עכשיו. אז זה כל הסיפור הזה. בוי´נה אני רק עלתה לי המחשבה הזאת כולי נהייתי קר. בקושי שמעתי שהכהן מדבר אלי. אומר לי "טמא אתה". וואי, איך שחרב עלי כל עולמי כששמעתי אותו, אין לך מושג. עמדתי שם ותהיתי מה הלאה והייתי ממש בטראנס כזה, בשוק. הכהן מסמן לי לבוא אחריו, אז אני הולך, ומגיעים לשביל עפר. הוא מצביע על הגדר של החצר, על יד הפתח יש שם סכין, אז הוא אומר שאני צריך לעשות קריעה, יענו כמו אבל. אז אני קורע את החולצה והוא מסביר שהשביל הזה ממשיך עד בית המצורעים, מחוץ לעיר, והשביל כולו פנוי, אין עצים או משהו אחר. אז ככה חצי הקשבתי וזה. הוא אומר, "ואם יש שינוי, המספר שלי זה 61342, אל תשכח." אז אני אומר "טוב, טוב" ומתחיל ללכת.

אז בסוף השביל הזה אני מגיע לבניין, וכל הדרך צועק "טמא, טמא". אז שם יש פקידה, נותנת לי פתק עם מספר חדר. אני עולה לחדר, הוא פתוח כבר איזה מערכת מחשבים יש שם לדלתות. זה כמו בית מלון, אבל מה, אי אפשר לצאת. יענו, נכנסתי, וסגרתי את הדלת, וזהו, נעולה מוחלטת. אז דפקתי את הראש בדלת כמה פעמים. אז הלכתי והתיישבתי על המטה.

הייתי מה זה מבואס, אני אומר לך. אז החלטתי לספר לך הכל. עכשיו אני חושב שאלך לישון פשוט ככה, אני סחוט.

יום ד´, י"ב ניסן תשפ"ט אחה"צ

אז יומקה,

התעוררתי ונזכרתי בהכל, ושוב נרדמתי. עכשיו קמתי, השעה 17:30. רציתי להתקשר לאשתי אז הרמתי את הטלפון פה, ופתאום גיליתי שאין כפתורים בכלל. זה מגיע ישר למזכירה שם למטה. אז היא אומרת "כן?" אני אומר "אפשר להודיע לאשתי מה קרה?" אז היא מבקשת את השם שלה ומספר טלפון ומנתקת. אני אתפלל מנחה עכשיו ואצטרך לחכות עד אחרי שש ועשרים לערבית, ואז נראה לי שאפרוש ללילה.

יום ה´, י"ג ניסן תשפ"ט

יויו, ערב טוב,

אז היום הסתובבתי בחדר כאן, מה זה משעמם. אבל גיליתי שיש פה וואחד ספרייה. ישיבה שלמה אפשר לפתוח פה. אז אני לא הכי תלמיד חכם, כן? אבל מצאתי כל מיני דברים ללמוד. יש שני מדפים שלמים רק על צרעת. זה מטורף ממש. נורא מעניין.

יש סרט נע שמכניס לי את האוכל. ארוחה סבירה בהחלט. מגיע מהקיר, וכשאני גומר אני שם את הכלים על המסילה ולוחץ על כפתור, אני אומר לך, האוטומטיקה הזאת משתלטת לנו על החיים לגמרי, בטח מה זה עשירים כל הטכנולוגיים האלה. בגלגול הבא אני אהיה איזה חשמלאי כזה.

אז קיבלתי צלצול בבוקר, זה מענה ממוחשב כזה, אומר לי כל מיני דברים, על הנוהל של הארוחות וכל מיני כאלה. אז הוא אומר שיש בית כנסת בבניין למטה, ובשבתות מגיעים אנשים שיהיה מניין למצורעים. מחרתיים שבת, אבל גם פסח! אני לא מאמין שנכנסתי לכזה ברוך. להיות מצורע בחג! נראה כבר מה יהיה.

יום ו´, י"ד ניסן תשפ"ט

יומיומ, שמע טוב,

אני עומד להפרד ממך למשך ימי חול המועד, אתה יודע. אבל אני אגיד לך משהו שקראתי פה. התחלתי לעבור על הספרים במדפים על הצרעת. אז היה ספר עם שם מצחיק, "לקט מהילקוט", אז פתחתי, ומה אני רואה שם? אני אצטט לך: "תניא ארבעה חשובים כמת עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים... מצורע דכתיב אל נא תהי כמת..." זה מילקוט שמעוני בפרשת בהעלותך ´רמז תשמב´, מה שזה לא אומר. אז אני מה זה נבהל, החזרתי את הספר הזה למקום מיד, הוא מפחיד נורא. מה, אני כמו מת? זה כמעט שגע אותי. פתאום אני רואה על המדף שם עוד ספר, קוראים אותו שם "חפץ חיים", חטפתי אותו, חבל´ך על הזמן. התנפלתי עליו, ברור שאני רוצה חיים.

אז אני פותח ופתאום כתוב כל מיני על לשון הרע, וזה. אז אני לא מבין מה זה קשור, אבל קראתי את ההקדמה, וזה היה נורא מעניין אבל בסוף כתוב שם, הוא כותב "והבא לטהר מסיעין אותו" שזה מהגמרא ביומא, אני זוכר מהדף היומי שלמדתי את זה, בתחילת השנה. ממש אחרי סוכות הגענו לגמרא הזאת שם, הרב הסביר את זה ממש יפה. ואמר שמי שרוצה לעשות רע מרשים לו, ומי שרוצה לעשות טוב ממש עוזרים לו. אז אני מה זה בא לי להטהר כבר, ואני שמח שיעזרו לי מהשמים. אז אני ממשיך לקרוא, ואני חושב לי, בטח בגלל שאני רוצה להטהר שלחו לי את הספר הזה מהשמים, כי זה לא קשור לצרעת וה´ עשה שבטעות יהיה שם על המדף. אז המשכתי לקרוא שם, ואני מגיע לרשימה של עבירות, יענו מי שאומר לשון הרע, אז עושה מה זה מלא עבירות, איזה עשרים!

אז איך שאני קורא שם אני רואה "השמר בנגע הצרעת", ככה די בתחילת הרשימה, ואיך שאני בשוק, שמע. אז הבנתי מה הקשר לספר הזה, שהוא על המדף של הצרעת. אז נחש מה עשיתי? אבל אתה בעצם יודע, לקחתי אותך, והסתכלתי אם היה לי לשון הרע. אז לא מצאתי שאמרתי איזה משהו, שהרסתי למישהו את החיים ככה. אז אולי לא כתבתי לך את זה. אבל אני אלמד את הספר הזה. בטח יסביר לי איך אני יוצא מכל הסיבוך הזה. חג שמח!

מוצ"ש, כ"ב ניסן תשפ"ט

יומני היקר, כמה התגעגעתי

אבל בטח הרגשת שקראתי בך הרבה במשך הפסח. אז אני אספר לך ה-כל. אז קודם כל, מה שהיה זה לקחתי את ה"חפץ חיים" הזה, ובלעתי אותו כמו כבש צלוי. טוב, לא יכלתי לאכול את הכבש האמיתי... אז אחרי שקראתי אותו פתאום הבנתי שלשון הרע זה וואחד דבר גדול, וקראתי אותך שוב, ומה זה התעצבנתי על עצמי, הייתי ממש בעל לשון הרע מוחלט! ממש נורא, אני אומר לך, כשאצא מכאן, בחיים לא אדבר עוד לשון הרע בכלל.

אחר כך המשכתי לקרוא כל מיני הלכות על צרעת וזה, הבנתי מה שקרה לי, ומה שהכהן אמר. וכל יום למדתי את הדף היומי, תאמין לי, בתחילת החג היה משנה שמחללים את השבת בשביל שהשליחים על חידוש הלבנה יגיעו וזה, אז זה בחודש ניסן כי ´מתקנין את המודעות´. והצטערתי מאוד שאני צריך להפסיד את כל הפסח ככה. וכולם עלו לבית המקדש, אך, איזה פספוס. וזה לא הכל, חכה שאני אגיד לך מה קרה. אין כאן מניין במשך השבוע, אז כבר ביום השלישי שכחתי בערבית ספירת העומר, זהו, עכשיו אני ממשיך עד הסוף בלי ברכה, אני כזה לא מאמין שזה קרה לי.

אז קיצור, היה שם גם על הבייתוסים שהיו מבלבלים לכולם את הראש עם הפסח שלהם, שהם רצו שהוא תמיד יהיה ביום שבת, כמו השנה. מי היה חושב דברים כאלה היום? פחחחח. איזה שטויות. וסיפרו שם על בית יעזק הישנה ואני מה זה התגעגעתי לירושלים כל הזמן. והיה את הסיפור עם ר´ יהושע שפסק נגד הנשיא רבן גמליאל, ולא הבנתי למה בגמרא זה לא לשון הרע שככה מספרים עליהם את כל הסיפורים האלה. זה ממש לא נעים. אבל זה טוב שהסתדר בסוף הסיפור, מחלוקת זה דבר חמור מאוד.

אז קיצור, אחרי שלמדתי את כל העניינים האלו של לשון הרע, אני ממש מתבייש, ומקווה שזה לא יחזור על עצמו.

ואני חייב לספר לך על הבית כנסת כאן. בשבתות הדלתות לא נעולות, אז אפשר לצאת לתפילות. אז אני יצאתי והלכתי במסדרון, והיה שלטים לבית כנסת. אז הלכתי וראיתי שם דלת עם המספר של החדר שלי, שהוא 1110, לא אמרתי לך קודם. אז נכנסתי לשם, וזה כוך כזה, חדר של שני מטר על שני מטר בערך, אולי קצת יותר, אז אני יושב שם לבדי, ומתפלל. ואני יכול לשמוע את כולם מתפללים, אבל אני לא בטוח איך, מאיפה זה מגיע, עד עכשיו לא פיענחתי את זה. אז המניין הזה היה מה זה מוזר, כי כולם בעצם הלכו לירושלים, אז כל מי שהגיע לעשות לנו מניין זה החולים של העיר שלא יכולים לעלות לרגל. או טמאים שלא יכלו לעשות הפסח. אז היה תפילות עצובות כאלה, כולם התגעגעו לירושלים אני חושב. רצו להיות שם.

חשבתי לי על שרה והילדים, איך שהם בטח בירושלים, עושם פסח יחד עם המשפחה של מושיקו. ו... יו! שמע, שכחתי לגמרי! איך לא הזכרת לי? זו השנה הראשונה של יאיר´קה. הוא היה בר מצוה בטבת, ועכשיו עולה לרגל, ומביא קרבן חגיגה פעם ראשונה. חלמתי להיות שם אתו. יאיר הקטן שלי, אוי, זה כואב לי כל כך. רגע, אני בוכה.

מוצ"ש כ"ב ניסן, יותר מאוחר

אהלן, יומי,

זהו, נרגעתי. טוב, אז זה היה חג מוזר קצת. רוב הזמן ישבתי ולמדתי כאן. כל הארוחות מגיעות עם מצות וזה. אז למדתי גם על צרעת, וגם לשון הרע, וגם על פסח. והאמת, אני חושב שעזרו לי מהשמים כי בדיוק נפתחו לי כל הדברים המתאימים, בדיוק מה שהייתי צריך לראות. וראיתי, כשלמדתי על יציאת מצרים, אז ה´ נתן למשה סימן, כלומר, כמה סימנים, לעשות לישראל, שיאמינו לו, אז אחד מהם זה שהיד שלו נהיתה מצורעת! והתרגשתי מאוד כי זה כמו שאני מצורע, אז חיפשתי הרבה מה זה הסימן הזה שה´ נתן לו. כי זה לא יפה לתת לו מחלה כזאת. אתה תופתע ממה שראיתי. אז ככה, מסתבר, כתוב במדרש רבה, בפרשה ג: "ויאמר ה´ לו עוד הבא נא ידך בחיקך... ולמה הכניסה בחיקו לפי שדרכן של לשון הרע לומר בסתר... ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג ", אז זה לא סתם אות, ה´ נתן לו רמז על שהוא לא דבר כראוי, ואם אתה שואל אותי, זה וואחד רמז עבה. ועוד הנחש! הנחש המרושע הזה בגן עדן, אני מרגיש מה זה בזיון חבל על הזמן שחטפתי אותו דבר שהוא קבל. איכס. זה מזעזע אותי ישר והפוך. אני לא יכול אפילו לתאר לך כמה זה מגעיל אותי. ואז ראיתי שזה בדיוק כתוב גם ברמב"ן בספר שמות, בסיפור עם משה בסנה אז הוא כותב: "לא הבינותי למה עשה האותות למשה... ולכן נאמנו דברי רבותינו שהיה לו הראשון רמז שספר עליהן לשון הרע, והשני להענישו בו." אז אני מה זה מצטער עכשיו.

אבל יש לי משהו חשוב לומר לך. אני כל יום הסתכלתי במראה על הנגע, והוא כל הזמן משתנה, ועכשיו הוא כבר ממש קטן, אם מחר הוא עדיין יהיה ככה, אני אקרא לכהן, אולי הוא יטהר אותי.

טוב אני צריך כבר לישון, אז שיהיה לילה טוב גם לך.

יום א´, כ"ג ניסן תשפ"ט

יויו שלום,

קמתי היום וראיתי שהנגע שלי עדיין קטן מאוד אז התרגשתי, ומיד אחרי שהתפללתי הרמתי את הטלפון ואמרתי לזאת´י למטה שתקא לכהן שלי. אז היא שאלה מי הוא ולרגע התבלבלתי, אבל נזכרתי שאתה זוכר מה המספר שלו, אז מצאתי אותו מהר, והיא אמרה שתקרא לו. אז אני ישבתי והתרגשתי, חיכיתי שיגיע הזמן שהוא יוכל לראות אותי. וכבר הגיע עשר וחצי וכל רגע הוא היה אמור להגיע, ואז צלצל הטלפון, ואתה לא יודע איזו אכזבה היתה לי שם, למה היא אומרת שבגלל העננים הכהן לא יוכל לראות אותי עכשיו. אז כל כך הצטערתי. ועכשיו אני מבואס ואני לא מבין למה השמים לא עוזרים, למה אני כבר רוצה להטהר, אז מה הבעיה שילכו העננים. אז הסתובבתי כאן מבואס מלא זמן עד שהחלטתי לספר לך, ואני מרגיש יותר טוב, אתה חבר אמיתי. עוד מעט זמן למנחה, אז אני אגיד מוריד הטל בכוונה, אולי יתפזרו העננים.

יום א´, כ"ג ניסן תשפ"ט

שמע, יויו

מה שהיה לי, חבלז. אז אחרי מנחה הלכתי לנוח, קיצור, ארבע וחצי ככה מעיר אותי הטלפון. אז מה? אני קם והזאת´י אומרת שהכהן הגיע ומוכן לבדוק אותי בחצר. אז אני מהר רץ לחלון, ורואה שהעננים התפזרו לגמרי, איזה סבבה. אז קיצור, אני רץ למטה, ויוצא לחצר הפתוחה. הכהן שם אומר לי לעמוד ובודק את הצרעת שלי שם, מאחורה. אז הוא גומר ובא עומד מולי ככה ואומר "טהור אתה". איך שמחתי, חבל´ך על הזמן, ממש קפצתי משמחה, כמעט רקדתי. אז באתי לחבק אותו והוא התרחק, חייך כזה, ואומר "תזהר, אתה עדיין אב הטומאה, עכשיו אתה צריך להתחיל בתהליך הטהרה" אז אני, קראתי בפסח את ה´פניני הלכה´ על צרעת, קיצור כבר ידעתי בדיוק מה הולך להיות.

אז אני עומד שם ומביאים לי מהמחסן שלהם שתי ציפורים, ציפורי דרור, תאמין לי, אחרי מה שקראתי, אני לא מבין מאיפה יש להם צפרים כאלו. אתה יודע למה נקראו דרור? אתה בטח זוכר, סיפרתי לך את זה אז, זה עשה עלי רושם חזק. לפני איזה שנה ומשהו למדנו את זה בדף היומי על צפורי דרור בשבת, והרב אמר שם שרש"י גילה לו שזה מלשון דירה, כן? יענו שהן גרות איפה שהן רוצות, וזה אותו דבר. כאילו, בפנים בחוץ, מסתובבות איך שבא להן ואי אפשר לתפוס אותן. אבל אתה יודע משהו? אני חושב, קראתי אחר כך בשניים מקרא ואחד תרגום של פרשת בהר. והיה שוב את המילה דרור. ואונקלוס אמר שזה חירות. אז אולי זה בגלל שהן מרגישות חופשיות, חרותיות כאלה, אז קוראים להן דרור. אבל אני לא חולק על הרב.

אז קיצור, חוץ מהצפרים יש להם גם מקל כזה, עשוי מארז, איך שאני מסתכל עליו הוא מזכיר לי שרביט מהארי פוטר, אני אומר לך. ומביאים אזוב וגם פיסה גדולה של צמר, שצבועה באדום כזה, שזה צבע מתולעת. אז למדתי בספרים שם, מרש"י, שזה רמז בשבילי, למה שאני הייתי מדבר לשון הרע הייתי גאוותן, יענו עשיתי כאילו אני גבוה כזה, כמו הארז. אז אומרים שבשביל התשובה אני צריך להשפיל את עצמי ולהיות מה זה עניו, יענו כמו תולעת באדמה, ואזוב שהוא צמח נמוך נורא.

ואז מביאים לי כלי חרס, כזו קערית, הסתכלתי וראיתי עליה שהיא חדשה חדשה, יענו לא נגעו בה בחיים. ונתנו לי את הקערית הזאת, ואמרו לי למלאת אותה במים שזורמים בנחל שעובר בפינה של הגינה, ולא שמתי לב עד עכשיו! אז מילאתי אותה מים כאלה, שהם מים חיים, ולתוך החיים האלה, הכהן שלי בא, ולקח את הציפור הדרור היפה, ושוחט אותה. ככה מערבב את הדם שלה במים, אני קצת הזדעזעתי כי אני לא אוהב לראות ששוחטים חיות וזה, אבל ראיתי אחר כך שהוא עושה לה חור קטן באדמה וקובר אותה, אז נרגעתי קצת. ואז הוא קושר את הארז והאזוב והצמר יחד עם הציפור שנשארה, אבל מה הקטע, שהוא קושר אותם כאילו עם הצמר, אז יענו הצמר קושר את עצמו. והוא טובל הכל במי הדם האלה ואומר לי להושיט יד, אז הושטתי כאילו כלפי מעלה בשביל לקחת את הקערית כי התבלבלתי, אז הוא אומר לי להפוך את היד, והוא מזה לי על היד שבע פעמים מהדם עם המים.

אז מה שהוא עושה, הוא מוציא את הציפור מהקשר ושולח אותה, והוא זורק אותה כאילו לכיוון שתתרחק מהעיר, אבל מה, היא מבולבלת כמוני, מסכנה, חוזרת אליו, אז הוא תופס אותה וזורק אותה שוב, והפעם היא מבינה עניין ועפה לשדה.

אז קיצור, הוא לוקח אותי למספרה של הבית מצורעים, ושם אני מוריד את הבגדים והוא מגלח את כל-כל-כל השיער שלי. יצאתי משם חלק כמו דלעת, זה ממש הרגשה של לידה מחדש, תאמין לי. הרגשתי כל כך נקי ושונה. ואז אני תופס שאני יענו בלי שיער לגמרי, וזה פאדיחה כזאת, אבל מה לעשות.

ואז מה, אני עובר למקווה שם, שזה כמו אצלנו בשכונה, שיש מקווה כלים ליד, אז אני שם את הבגדים במקווה כלים, וטובל בעצמי. אז סוף סוף נטהרתי. לא ממש, רק ממצורע, עכשיו אני אב הטומאה רגיל לפחות, זה כבר הקלה, אני לא יודע איך להגיד לך, אבל זה ממש כיף בסבבה. יענו כמו טמא מת, אבל כבר לא מצורע.

אז אני הולך, ושמים אותי עכשו באגף נפרד, כדי שאני לא אטמא מהמצורעים האחרים שיש שם.

אז קיצור, מה שקורה, אני מחכה לי שיעברו שבעה ימים ואני כבר יגמור עם כל הסיפור הזה. אני לא יכול לחכות.

להתראות

יום ב´, א´ אייר תשפ"ט לפ"ק

יויו יומני האהוב!

איפה אתה התחבאת לי? מזל שמצאו אותך, לא יודע איך הסתדרתי ככה בלעדיך, אתה החיים שלי, תאמין לי. איזה שבוע עבר עלי, אתה חייב לשמוע את זה. אבל העיקר היו היומיים האחרונים.

אז אתמול הכהן חוזר אלי ושוב מגלח אותי לגמרי, ככה בתער, על כל הגוף. הייתי יותר חלק מתינוק, נראה לי השערות היחידות שהוא השאיר לי זה מה שבתוך האף. ואז שוב אני טובל וזה, וגם הטבלתי את הבגדים שלי, וסוף סוף נטהרתי הייתי רק טבול יום עד הערב ואז נסעתי הביתה.

איזו שמחה היתה שם בבית, כמעט לא הכירו אותי, מה שלא ראו אותי שבועיים, ועוד עכשיו אני דלעת כזאת בלי שיער, אז לא רציתי להפחיד אותם, אז אני דופק בדלת, ושרה פותחת, ועושה כזה פרצוף, למה אני מה זה מכוער, והיא לא מזהה אותי, אז אני עושה כזה "שלום" ופתאום היא קולטת והפנים שלה הופכות לכזה הפתעה, ואז היא נורא שמחה, והיא מכניסה אותי הביתה והכל. אז עשינו מסיבה כזאת לכבוד שאני טהור, וסיפרתי להם הכל וקבלנו על עצמנו שנהיה משפחה ששומרים אחד על השני שלא נגיד לשון הרע. ושאלתי את יאיר איך היה בבית המקדש והוא ספר איך שהתרגש ונורא שמחתי בשבילו.

קיצור אז אני הולך לישון בבית וזה, ואומר לשרה "את יודעת, אני עכשיו מחוסר כיפורים, יענו שלא יכל להכנס למקדש, למה יש לי קרבן להביא מחר." ואיך שאני אומר את זה פתאום נהיה לי כזה חושך בעיניים למה זה שלושה כבשים אני צריך להביא. ואני לא חשבתי קודם אבל מאיפה יהיה לי כזה כסף? אני יענו כמעט באוברדראפט מהפסח, ועכשיו כל זה? אני ממש לא יכול לעמוד בזה. וחשבתי על זה ונהייתי חלש כזה. וחשבתי מזל שהבית של של המצורעים זה תכנית שיקום עירונית שבא לי בחינם. ואיך שנבהלתי והלכתי אז לישון והלב שלי כמעט נפל דרך המטה למה שהיה כל כך כבד לי.

קיצור אז היום בבוקר הכהן בא אלי ואומר שייקח אותי לבית המקדש, ואני מציץ בחוץ ואני אומר לך, וואחד מרצדס זה. והוא אומר לי שאני יכול להרשם עם כרטיס אשראי לקרבנות דרך האינטרנט עכשיו, אז אני שוב נזכר ונהיה לי עצוב נורא, ואני לוקח אותו הצדה ולחש לו כזה שאין לי כסף ואני ממש התביישתי וזה, אז הוא שם לי יד על הכתף, ואומר לי "אין בעיה, תרשם לתכנית מצורע דל". אז ראיתי שאני צריך לקנות רק כבש אחד, ובמקום עוד שני כבשים (בעצם כבש וכבשה) קניתי שתי תורים. אז שמחתי איך שהתורה חושבת על כל הדברים האלה, שיש אנשים מסכנים למה אין להם כסף, וה´ עוזר להם להטהר.

קיצור, הוא מסיע אותי, ככה שעה וחצי, עד הכניסה לירושלים, שם חנינו במגרשים הגדולים של בית המקדש ולקחנו רכבת קלה עד לתחנת חולדה. אז יצאנו שם, ועלינו להר הבית.

הגענו לכניסה שם והלכנו לפקיד שם והראתי לו את הכרטיס שלי והוא מיד הביא לי את הקרבנות שהזמנתי, יחד עם לוג שמן, שזה הגיע בחצי מחיר במבצע. אז אני נכנס עם זה והולך לטבול בלשכת המצורעים. אז עד שיצאתי משם כבר ראיתי את הכהן שלי מחכה לי על יד שער ניקנור, אז רצתי אליו, עד שער ניקנור ועוצר, כי אני יענו אסור לי להכנס לעזרה למה אני מחוסר כיפורים שזה כאילו טמא, אבל לא. אז הכהן בנתיים קרא לכמה מכהני המשמר, אז הם באו כמה חבר´ה, איזה חמישה כהנים הגיעו. אז  הראשון לוקח את הכבש עם השמן, ומניף אותם, ככה תנופה. ואני עומד מול ההיכל שם וקדש הקדשים, ואני כל כך שמח שאני כבר טהור ואני עומד בבית המקדש, וממש מתחשק לי לשיר ככה לה´ שטיהר אותי. ואז הוא מניח את הכבש ככה ממש בכניסה של העזרת ישראל, ואני אסור לי להכנס, אבל מה הוא אומר לי לסמוך על הכבש, אז מבחוץ ככה עם הידיים עשיתי לכבש שלי סמיכה.

אז קיצור, איך שאני מוריד את הידיים, מזל שהזזתי אותן מהר, למה אחד הכהנים הוציא סכין כזאת, שחט אותו על המקום, אני אומר לך כמעט הוריד לי את הידיים, יש לך מזל שאני עוד יכול לכתוב לך. אז הוא שוחט, שניים מהם ככה באו לכבש וקבלו את הדם שלו. עכשיו מה, אז אחד הכהנים היה לו מזרק והוא מקבל את הדם והולך ועושה במזבח ת´עבודה שם, זריקה על המזבח. בנתיים השני, קבל את הדם ישר ביד שלו, והעביר ליד השניה, ואז עם האצבע מזה עלי מהדם, רק הוא בודק קודם שהחבר שלו במזבח גמר. אז הוא אומר לי להכניס את הראש, ושם לי דם מתחת לאוזן שלי. ואז הוא אומר "תוציא את הראש ותכניס את היד", וככה שם לי על האגודל, וגם ברגל, שם לי דם, ככה כשאני עומד לי בחוץ.

קיצור, אז הוא לוקח את התורים ומקריב אותן, אחת זה חטאת, יענו על החטא שלי, השניה היא עולה. והוא מקריב אותן שם ואני מסתכל לי מרחוק על הקרבנות שלי ואני מרגיש ככה איך הנשמה שלי עולה לשמים עם הקרבנות ואני ממש מתחבר לה´ ויש לי טהרה. ואני אומר לך, אתה צריך להרגיש פעם איך אפשר לראות עם האש שעולה לשמים בתוך עמוד עשן, ככה שאתה מרגיש נקי וטהור. אז קיצור, הוא חוזר אלי ולוקח את השמן, ושם קצת ביד השמאלית של החבר שלו, ואז הוא מפנה לי כאילו את הגב, ומזה שבע פעמים לכיוון של המקדש. יענו קדש הקדשים. ואז הוא חוזר אלי ועושה לי עם השמן מה שעשה עם הדם, יענו הקטע הזה שאני בחוץ ומכניס את הראש והיד והרגל, וככה הוא שם עלי קצת שמן.

ואז אני עומד שם והם כולם אומרים לי "מזל טוב", והבנתי שהכל נגמר וממש שמחתי ורקדתי אתם שם. ואז התפללתי מנחה בבית המקדש, והרגשתי כולי כאילו אני זה ה´, יענו מה זה קרוב אליו. וחזרתי הביתה עם הכהן. וככה עשינו ממש חגיגות בבית והיה שמח, ובאיזה רבע לשש ככה יצאתי לבית הכנסת לשיעור דף יומי ומה, שמחו שחזרתי והרב ממש נהנה כשספרתי לו שלא פספסתי שום יום ללמוד ויצא לי טוב ככה שהגעתי בדיוק לסיום של מסכת ראש השנה. אז למדנו שם על ברכת כהנים שמי שלא נמצא בבית כנסת שאם הוא אנוס אז הוא גם נכלל בברכה ככה, ושמחתי שלא פספסתי את הברכה למרות שלא הייתי שם כל הזמן, כי ברכת כהנים זה מה זה ברכה חשובה.

אז זהו, שלילה עכשיו ואני כולי מתרגש, ומחר חוזר לעבודה סוף סוף. לילה טוב!

יום ג´, ב´ אייר תשפ"ט

שמע מה שהיה לי היום יויו,

אז אני חוזר לעבודה וכולם ממש שמחים לראות אותי וזה. אמרו לי שאני חתיך עם התספורת החדשה. ומה, בא אלי מישהו שם ואומר, "שמע, המון זמן לא היית פה, אני חייב לספר לך מה שקרה" ואני קולט מיד מה הולך להיות אז קמתי ואמרתי לו "תזהר! אם אתה הולך לדבר לשון הרע, כדאי לך לחשוב על מה שקרה לי" והתחלתי לשטוף אותו המון, כל מה שלמדתי, וזה. הם כולם היו שקטים מההלם כאילו, והקשיבו לי איך שדיברתי ככה חזק. והם ממש נחרדו כששמעו איך אמרתי להם שאי אפשר לדעת כמה זמן זה ייקח, אף אחד לא יודע מתי זה ייגמר, יש לי מזל, מה שה´ עזר לי להטהר מהשמים, ככה לקח לי קצת זמן, אבל יכול להיות שאנשים ישארו מצורעים אפילו שנים. זה ממש תפס אותם חזק.

אז קיצור, אני עכשיו חושב שאף אחד לא ידבר יותר לשון הרע שמה, ואני שמח שזה ככה.

אז האוכל שוב חזר להיות גרוע כמו פעם. ככה זה, אמרתי לך. אולי לפני פסח היה איזה מבצע, אין מה לעשות, אוכלים ומתלוננים. ככה זה תמיד.

יש איזה עובד חדש אצלנו, בחור מה זה נחמד. הוא למד בישיבה איזה עשר שנים ואני חושב שהוא יודע הרבה תורה, אני אגיד לך מה, אני אבקש ממנו שילמד אותי להיות צדיק, למה צרעת עוד הפעם אני לא רוצה, וזה קשה לשמור ככה הרבה זמן לא לחטוא. בטוח שהוא יוכל לעזור לי. יש לו כיפה גדולה כזאת וציציות בחוץ שמגיעות עד הרצפה, כמעט, למה הוא נזהר תמיד שלא ייגעו ברצפה.

אני אומר לך מה, אני החלטתי מה אני רוצה להיות בגלגול הבא, אבל אל תספר לאף אחד, הם יופתעו חבל על הזמן אם ידעו. בגלגול הבא אני רוצה להיות רב.