ככה הם היו - מונחים להם בערמה - סופגים את אפקט החממה של הצריף. ואני הצצתי אליהם. כגוש אחד שכבו שם, מתוקים. כמעט נכנסתי לטעום מהמתיקות. אבל אסור. זה שייך למישהו. והוא יתפוס אותי אם אכנס.
לשם מה הוא צריך אותם נמסים פה בשמש? אבל אני יודעת, יבואו יום אחד אנשים ויקחו אותם. לא יקחו אחד אחד, אלא קבוצה גדולה, במשלוח. 
ואח"כ הם יפרידו לחבילות. חבילות אטומות, ללא אוויר. צפוף שם בפנים. ואני יודעת שאח"כ לא ישאר. הכל יתפוגג, כמו חלום. מהר, מהר, הכל ינמס בחום. ולא ישאר זכר. את כולם יקחו. בעצם לא את כולם. חלק ינמסו פה עוד לפני כן. ואח"כ יבואו חדשים. קטנים מתוקים. אולי אכנס לקחת כמה. אבל אסור. הם שייכים למישהו, ולא לי. אני אמשיך פה לנקות מסביב הצריף. ומידי פעם אציץ לתוכו לראות את גרגירי הסוכר שלי.