בתוכי
משהו צועק,
משהו חודר.
אופק
חסר מימדים
חוצה גופי במרכזו
ומכווץ דם וגידים,
מבעיר
לשד עצמותיי.
בתוכי –
העקצוץ המגרה,
המנגן, המדרבן,
לשיר את שמחתה,
לבכות את יגונה.
בתוכי
האופק מתפשט
ומעורר תאים נשכחים
לפרוק
חיוכים ודמעות.
ובשלווה מתוקה
שותק אני
את שתיקתהּ.
אופק צר נמשך
חסר גבולות
ביני ובינה
ויוצא הלאה,
מחבק
לשמע כל צחוק
ויבבה.
בתוכי
הוא נאגר
ומתרחב קמעה
ברֹקדי
את רינתה,
בכֹאבי
את זעקתה,
בחֹבקי
את אהבתה.
תגובות