אני חסיד? היאך אדע האם אני באמת חסיד? אוהב ד'? עובד ד'?
נפשי וגופי מלאים חטאים גסים, עבים ומגושמים... כל חטא וחטא יצר אצלי נגיעה נוספת של חושך שמכסה עוד ועוד חלקי אברים ממני, ואיך אצא לומר ולייחד אותו בשם אחד? הרפשיות וגסות הרוח אוחזות ואינן נותנות לי את נשמתי, ואת נשימתי אנשום מחשבות של טומאה, ואיך אזכך עצמי באמת? מהי מחשבה טהורה? האם היא באמת כך?
האם אלמד תורה והיא זאת שבאמת תזכך אותי במציאות השלימה שכולנו שואפים אליה?
ושמא אני לא יודע לאן אני הולך ושואף בכלל?
מהי תורת-אמת? ומהו היפך התורה? מהי אמת ומהו שקר?
האם יש מהות שזורחת מאחורי כל המחלוקות?
השמש הזאת של האמת מסרבת לצאת במציאות אחת. ואני? אני הולך ומתקטן ושואל את עצמי לאן אלך ולאן אבוא? מהי הדרך אותה אצטרך לבחור?
אבנה את ביתי, אסלול את מסילתי, אסע אל מרחבי תבל לקבץ אנשים שונים ממקומות ואפיקים, אאחדם ואמלאם טוהר האמונה, וראיית גאולה שלימה, יצירת היצירות, ארקיע שחקים, מתוך מעמקים, אשחה בים התוהו ואציל את הטובעים, אך אפול לפעמים בכל מיני דברים, כל מיני מעקבים שינסו לעוצרני מלהיות מי שאני...
הנה מגיעה הראשונה
מלאת חן היא זורחת היא ומלאה טוב כל ארץ המציאות, עיניה בורקות מזהב הארץ, אומרת לי
"בא אלי,
דרכי תוביל אותך לעבודה בצורתך השלימה,
אתה תראה דרכי את כל ה"אידאלים"
שאתן לך למצוא את עבודתך בנחת רוח שלימה"...
תנסה להראות לי את החיים בצורתם העכורה, תנסה למוסס את לבבי, להחשיך את עיני ולסנוורם באור יקרות.
אבל הקיפאון של האור יראה את האמת...
אסתכל אל הצדדים האחרים, אביט אל המציאות אגלה עם שלם שחי באופן של קשיי יום יום ואני יושב בתוכם, ואיך אוכל ללכת אל עבר הזוהר הזה "והנער איננו איתי..." איך אוכל לעוור את עצמי בכל כך זוהר כשהמציאות כל כך שחורה.
ובאה השניה
לבושיה שחורים בלויים, כולה מפוחמת מהסתכלותה על המציאות, מלאה חשכות וגסות נוראה, עומדת מולי ומלחשת "ראית מה עולם זה מסוגל לעשות פה- בא איתי אל עולם האמת. התייאש מהחיים הרגעיים האלה, בא אלי ואני אראה לך את האור שנמצא- לא פה, אלא בעולם התחתון, לא בעולם השקר הזה אלא במציאות שחיה באופן תמידי". עצמותיה בורקות מעיניה, חיוכה העב והגשמי יראה את אשר מאחוריה, מוות וחושך עדי עד, אש מטמאת ומורידה את כל זכותי אל תהום הנשיה.
אסתכל אל מציאות אנשיה, אראה כי כל שאיפותיהם בבני-אדם שאינם חיים אלא מתים, חיים הם בצורה של מוות, כל סיבובי חייהם בנויים על מה ימצאו ויראו בזו הרגעיות. איזה טומאה יוכלו ליצור ולעורר כמה שיותר, ינסו הם לחבל בכל המציאות והכל בשם השלום, אך האם שלום הם רוצים או שמא מלחמה הבנויה ביסודה על שלום מדומה... לא אדע... אך לא זאת דרכי...
ובהליכתי נפגשתי בשקיעה קטנה אך גדולה, אומרת היא לי באורותיה "אתה עוד תמצא, אל תדאג זה אצלך, האור יתגלה, אתה תצליח בצורה השלימה באמת ובתמים לעורר את נפשך לאמת העצומה של אור ואש הקדושה..."
והנה נגמרה שקיעתה של חמה, וחשכת הליל יורדת ומאפילה על כל המציאות החיים הכלליים והפרטיים, ועיני נעצמות מאליהן...
אדום.
אקשיב,
אראה,
אתבונן,
אתרומם...
והנה נוסעת היא נשמתי במרחבי הים הגדול של תהום הגלות הנוראה, והנה אורות זורחים לה מדי קפיצה, והנה אור עצום יורד, ועוד אור, והצדיקים שתולים כעצים שאין אף אחד יכול להם, ומגדלורי הקודש האלה מסובבים אותי אל מציאות של אור חדש שנובע מלמעלה, וכל אברי מתעלין ונעלמין בשם כל ישראל, ועיני הטרוטות נפקחות אל האור העצום באיזה ברק שלא מפסיק לפעם בי, ואקשיב ואדום, ואומר "זה שער השמים" ודמעות יקוו בעיני, כי לכאן נשואות עיני, ומציאות החיים משכיחה ממני את מטרתי כל הזמן, החושך העב והגס דופק בדלתי ואני הנני רוצה את האור האין סופי של שער השמים, ואברי אינם עומדים בגודל אש האהבה, ומתפרקת היא תמצית נשמתי, והאור נמשך והולך...
"אין עוד מלבדו"
ועיני נכבות, והשמש מעוררת את המציאות באופן חדש, והנה אני מתרומם ממיטת הנשיה, קם אל מציאות חדשה,
היום!
היום אמצא את שאהבה נפשי.
היום אלך באמת גדולה ואמצא את הדרך אשר אלך בה...
והנה שלישית באה לקראתי
לבושה היא בפשטות, דוגלת היא במציאות עצמית, בביטול הכל עד האפסיות העצמית לאין שיעור, ואין לך כל מקום בעולם. "הכל לא אתה, אתה כלום, אתה נקודה ברחבי הישימון, התיאש ממציאות זו בא לאי האמונה, אל אי הקיום שלך, בא אלי..."
יושבת היא ומתרוממת היא אל עבר האין. הריק.
והקרירות שהשמש יוצרת במציאות, מורידה אותי משאיפה זו, הקרירות שהרגשתי כאן לא אחזה בי, היא אינה דרכי, שאיפותי אינן קרות, מלאות הן אור וחום,
ואעצום עיני ואפרוש ידי אל על...
ואפול אל תהום הנשיה, והנה שוב מסע עובר...
ואני הנני נאחז בשולי מרכבה, והכל בחוץ מלא חשכות, עביות וגסות... אך ראה זה פלא מרכבתי נוסעת לה במהירותה, נוסעת לה לאט לאט, ולכל מקום מביאה היא אור, יוצרת היא חום, אך הכל לאט לאט.... ואני רוצה כל כך שתמשיך היא על כל המציאות, תאיר את החיים החשוכים באורה העצום והאינסופי... אך גלגליה אומרים לי בסיבוביהם... "אנו יוצרים פה לאט לאט תהליך שיבנה פה את המציאות בצורתה השלימה, ואם תראה שהכל נראה כשבור ותרצה להתיאש הבט אלינו הזכר בפנינו, בכל אחד ואחד מאיתנו... אזור כוחך ולך והאר את התהליכים גם אם הם ארוכים, אתה מסוגל לכך כח נשמתך יעמוד לך אך אל תשכח תמיד מי הוא שעומד עלינו ואנו משרתיו... מי הוא בעל המרכבה..."
והנה עיני נפקחות, ואור זורח עלי במלואו, והדשא שסביבי זורח בקדושתו...
הנה באה גאולתי וגם ניצבה... הנה היא לאחר כל חיפושיי... הנה שביל גאולתי השלימה... אהלך אל האור הבוער בי ומסביבי...
אור,
לובן בוהק בי בעורקי,
ליבי הולם את תדהמת הקודש,
'קדושה'
והנה היא באה רביעית,
אך רוח נושבת מביאתני אליה, מסתכלת בי בעיניה הטובות, לוחשת אלי מתוכי, מרגיש הנני את השמים, הארץ ומלואה מביטים בי ואומרים לי את כל המציאות הזו. מבשרי חוזה אני את האור, את האמת השלימה, לוחשת היא בעורקי... "יש מצבים חולפים ובהם אנחנו חולים, אך ישנו נצח... אתה שייך אל הנצח, הנצח הזה מתגלה פה במציאות, לא בשום מקום אחר, אתה צריך לגלות אותו בכל כוחותיך...שאיפתינו היא שאיפתך אתה קשור אלינו מעצם נשמתך, כלול אתה בתוכנו, בכל הבריאה כולה, והיא שרה אליך ואל כל אחד מאחיך! הבט ימין ושמאל ותדובב לך הבריאה את שירה האמיתי... שירך... שיר-אל אתה... מגלה אתה את האמת המאוחדת המשורגת בכל נימי המציאות, כינורך מתנגן לנו למעלה וזועק הוא את רצונך הפנימי..."
ואני- אתבונן, תאיר הארץ אלי בעומקה, תדובב אלי הבריאה, 'שלך אני אהובי...' ואתמוגג, איך זה שלא שמתי אל ליבי את הסובב אותי, לא ראיתי את האור זורח ומזדכך מכל מציאות חיי... אתמוגג ואביט אלי בתוכיותי... החושך הגסות והעביות רוצות להתהפך אל אורות גבוהים, אורות מלאי אש וטוהר... לגלות את האמת עלי, למי אני שייך מתחת לכל ערימות החשכות האלה... אני שייך אל האור. אל הקב"ה... אני שייך אליו ורק אליו...
ודמעותי נובעות, ומתוך כל מציאות השמחה העצומה איני יודע איך לעכל את מציאת ההשלמה, את דרך האמונה, והדמעות זולגות מעיני אל ים האור, מלא הוא אור ודמעות כל ישראל המלאים בקדושתם, המקדשים ומגלים שם שמים באהבה גדולה, ואני הנני בתוכם... בוכה וזועק אל ד'! "עזרני! הצילני מכל דבר שמעכב את הגילוי שלך, עזור לי להיות באמת בשולי מרכבתך, לגלות פה בכל דבר במציאות את האור האמיתי ששייך בכל דבר לפי ערכו והכלי המתאים לו..."
והבכי נובע ועולה מעלה מעלה... והנה תרדמה גדולה, וקול בכי אחר אני שומע, בכי מלא באש של אהבה, לכל אחד ואחד מאיתנו, שכינתנו בוכה עלינו, רוצה היא שנשוב אל האמת שלנו, שנשוב לבית האמיתי שלנו, לבית, לבית! זה הבית שלנו...
"למה תיתרחק כל כך ממני?" שואלת אותי שכינתי....
ודמעותי מתערבות בדמעותיה, ועיני נגרות מכל חטאי ועוונתי שעשיתי וחטאתי ועויתי ופשעתי ואני כל כך רוצה לשוב הביתה, לשוב לאמת שלי, אני יודע שזו האמת... אינני רוצה ליפול בחושך הזה...
ושכינתי תחבקני, תנשקני על כל חטאי, תאהבני ותעודדני... תעורר אהבתה אלי, ותאמר לי בלחשיה "אהובי, אליך אני, שובה אלי... שוב נא אל האמת שלך... חזור הביתה... אל האור..."
וסביבתי נחשכת המציאות, ושנאה מתמלאת סביבי, כעס, כאב, דם, ורוע...
ומביט אני סביבי... מדוע? מדוע כל כך הרבה שנאה בדרך אל הגאולה? מדוע כל כך הרבה כאב ודם ביננו לבין עצמינו...
ובכי נשמע במרחבי ההויה, וזעקת רבבות נשמות ישראל מכל הדורות זועקות להפסקת הכאב והשנאה, ולגילוי אהבה גדולה שנמצאת בכל אחד ואחד מאיתנו...
ואני? אני עושה באמת הכל כדי לבנות את בנין האהבה בצורה מלאה ושלימה?
ועיני נישאות אל עבר ההר,
אל עבר השכינה,
אל הר האלוקים,
ומה רואה אני?
אש שנאה בוערת ויוקדת על חורבותיה...
ובית מקדש מחכה לנו, וכל אבן ואבן בו זועקת אלי "תפסיקו את שנאתכם! אתם שוברים אותי ואת לבבי!"
ודמעות של אש יורדות מעינהם... זולגות על כל המציאות... מתמלאים הם מרצונות גסים ועבים מלאי כאב ושנאה...
והיכן הם אורות הקדושה הרוצים לאור באור אש האהבה??
הנם כאן... רק אחפשם...
נאיר את אורנו הנבואי... ניצור יצירה חדשה... יצירת אהבה שלימה המביאה לבנין שלישי... שלא יחרב לעולם... והאור יאיר... ושלמות תבנה לכולנו...
