הצד השני של השקט

התעוררתי בבהלה מהרעש של משאית הזבל כשאני מרגישה כמו הניסוי של פבלוב, רק שמעתי את הרעש וכבר חשתי את הסרחון נכנס לי לתוך האף. פקחתי את עיניי באיטיות נזהרת מכמויות האור שחודרות בהתחלה לעיניים, התמתחתי לכל הכיוונים תוך השמעת קולות מוזרים כשפתאום, תוך פיהוק נרחב שכמעט קרע לי את עור הפנים,  קלטתי שבוקר ואני שוכבת על השטיח בחדר, כנראה נרדמתי.  "שיט המבחן" צרחתי בקול תוך שאני מחפשת את השעון בין כל הספרים וערמות הדפים שהקיפו אותי. רק שלא איחרתי את המועד אחרת אני ממש אבודה. זה המועד השני של המבחן אחרי שבמועד הראשון נחלתי כישלון נחרץ ואזהרה מהבוחנת שזו הפעם האחרונה שהיא מכניסה אותי באיחור של שתי דקות למבחן. 

אחרי אחד עשר כוסות נס קפה מגורען חזק בלי סוכר, חמש חפיסות שוקולד חלב ממולא תות שאמור על פי התיאוריה לגרום לריכוז, שעתיים של רחמים עצמיים ושעה וחצי של הפסקה לטלוויזיה לעוד תוכנית ראליטי מאוסה, אני חושבת שהתאים שלי במוח, או לפחות אלה מהם ששרדו את תקופת המבחנים, מכירים קצת אותיות ומספריים שיש להם קשר לאלגברה.

  מצאתי את השעון שלי וקיוויתי רק שהוא לא עצר, בכל זאת הוא עלה תשעה עשרה תשעים במבצע האחרון של פוקס. הסתכלתי עליו, תוך שאני ממלמלת תפילה של חילונית מאמינה, השעה הייתה שבע. לקחתי כמה שאיפות עמוקות להירגע והתחלתי לנצל את החצי שעה שנותרה  לי עד האוטובוס. זה בדיוק השלב שבו אני תמיד מרחמת על עצמי על כך שאין לי טוסטוס, זה כל כך אידיאלי במקום להיגרר באוטובוסים בארץ, שבניגוד גמור לאירופה הקשר בין הזמן הרשום לזמן ההגעה  מקרי בהחלט.

 בשבע עשרים וחמש כבר הייתי מחוץ לדלת עם התיק פתוח על הכתף, כפכפים אדומים ביד ותפוח עץ נגוס בתוך הפה. נעלתי את הדלת ,תוך שאני מזכירה לעצמי בפעם המיליון שאני חייבת לשמן את המנעול לפני שאני אתקע יום אחד בחוץ, והתחלתי ללכת לכיוון התחנה שנמצאת על קינג ג´ורג פינת רש"י.  אני עושה את הדרך הזו לפחות פעמיים ביום במהלך שלוש השנים האחרונות. בקצב הזה של הקורסים שאני לוקחת, סביר  להניח שייקח לי שבע שנים לסיים את התואר ומיותר לציין שאין מדובר בלימודי רפואה כמובן. ההליכה לתחנה די קצרה אבל ללא ספק  בעיר כמו  תל אביב גם במאתיים מטר אפשר לראות התרחשויות ומוזרויות.

אני רואה אותו כל בוקר כשאני צועדת לעבר התחנה מהדירה שלי במלצ´ט לכיוון הירידה של רש"י. הוא יושב על מדרגות הבטון האפורות בכניסה לבניין, תמיד במדרגה השלישית מצד שמאל, איפה ששפת המדרגה שבורה צמוד למעקה הברזל שצבעו השחור נוטה להתקלף. התיק הכחול, שעליו ציור של פוקימון, מונח בדייקנות על המדרגה השניה, כשהגב הקשיח מופנה אליו. הוא נראה בערך בן שלוש עשרה. הוא מביט בי בעיני השקד היפות שלו שמסתתרות מתחת לכובע מצחייה בורדו שבחזיתו רקום מיקי מאוס, תוך שהוא נע קדימה ואחורה ללא הפסקה וידו הימנית בפיו. באחת הפעמים ניסיתי לשאול לשמו אבל הוא לא ענה רק המשיך לנוע קדימה ואחורה כשמבטו מזוגג. לעיתים אני רואה אותו מרחוק כשהוא עולה לטרנזיט הלבנה שנעצרת מול הבניין. גם היום הוא היה שם באותו המקום לבוש טרנינג שחור וחולצה לבנה אך מפאת ההליכה המהירה והרצון להספיק לאוטובוס לא התעכבתי או אמרתי בוקר טוב פשוט המשכתי.

  לתחנה הגעתי כולי מתנשפת כאילו זה עתה סיימתי איזה שיעור ספינינג.

 יכולתי לשער כבר איך השיער שלי נראה שלא לדבר על האיפור אינסטנט ששמתי, שבטח ירד מהחצ´קון שניסיתי לשווא להסוות.

האוטובוס מגיע, אני מסתרחת אחרי המוני האנשים  אל תוך הרכב המלבני הזה שמישהו גם צייד אותו בזנב אקורדיון. ללא ספק נסיעה שכזו הינה חוויה של כל החושים;ריח זיעה נודף מהול בשלל בשמים, חיכוך הישבנים עם כל העומדים וחוסר היכולת לראות את הדרך. אלו מבחינתי עשרים הדקות הארוכות ביותר של כל בוקר.

  אל האוניברסיטה הגעתי בשמונה וחצי מה שאומר שיש לי חצי שעה לגלות באיזו חדר מתקיים המבחן. הגעתי ללוח המודעות והתחלתי לחפש את השם שלי מה שהיה די קל ,אם להודות על האמת, בשל מספרם של "יחידי הסגולה" שממש התנדבו לאכלס את המבנה של האוניברסיטה בזמן חופשת הסימסטר.

הגעתי אל חדר 115, חדר הבחינה , והתחלתי לארגן את הכיסא-שולחן שלי בצדו הימני של החדר מתחת לחלון ,שאת הנשקף ממנו הסתיר וילון ירוק עם עיגולים אדומים ועיטורי זהב מהסוג שאנחנו מגדירות בחבר´ה "בחתונה שלך".

 הבוחנת נכנסה בדיוק בזמן כשבידה מעטפה חומה שעליה רשום באותיות קדוש לבנה "אלגברה מועד ב´". היא עברה על שמות הנבחנים וכל אחד בתורו התבקש להראות תעודת זהות ולחתום את שמו בטופס. כשהגיעה תורי הגשתי  לה את תעודת הזהות שלי. היא הסתכלה על התמונה, עלי ושוב על התמונה "זאת את?" שאלה בקול תמוהה. "לא, זאת אחותי התאומה מהשכן" עניתי בזלזול והתחלתי דרכי בחזרה למקום. "יש לכם שלוש שעות למבחן החל מעכשיו, חל איסור להשתמש בחומר עזר למעט מחשבון, בשעה וחצי הקרובות אין יציאה לשירותים. במידה ויש לכם שאלה תרימו את היד כאשר המרצה יכנס והוא ייגש עליכם. בהצלחה" היא לקחה אויר והתיישבה ליד שולחן המרצה אוחזת את המגזין "לאישה". בטח היא שיננה את זה כל ליל אמש, כך שגם אם יעירו אותה באמצע הלילה היא תדע מה לומר חשבתי לעצמי.

  לקחתי נשימה עמוקה והפכתי את טופס המבחן. "שאלות מילוליות" הכריזה הכותרת. "רכבת נוסעת מאשדוד לתל אביב, מרחק של 30 ק"מ, במהירות של 80 קמ"ש ומגיעה תוך 23 דקות. כמה זמן ייקח לאותה הרכבת להגיע מתל-אביב לחיפה אם המרחק בין הערים הינו 90 ק"מ?". הסתכלתי על השאלה ולא הבנתי מה לעזאזל אני אמורה לעשות, לרגע הרגשתי כאילו נכנסתי לחדר הלא נכון והוגש לי מבחן בסינית. אחזתי את ראשי בשתי ידיי והנחתי אותו על השולחן.

"שעה ותשע דקות" שמעתי קול אומר לעברי.

"מה?" שאלתי מרימה ראשי ומחפשת בעיניים מהיכן זה מגיע.

"שעה ותשע דקות, זה הזמן שייקח לרכבת" הוא ענה תוך שהוא יוצא מאחת מדלתות הרכבת ומתקרב לעברי.

לפתע הבחנתי במיקי מאוס. "אתה?" אמרתי בהלם, "מה…מה ..מה? " גמגמתי מביטה בו.

"לא אמרת לי בוקר טוב אז החלטתי להפתיע" חייך.

"אבל אתה לא נו, איך קוראים לתסמונת הזו? שאלתי.

"את מתכוונת אוטיסט" הוא ענה ועשה תנועות כאלה עם הידיים. "אני כן, אבל זה לא אומר שאני לא צודק לגבי השאלה. אומנם יש לי עולם מיוחד אבל דווקא באלגברה אני לא רע את יודעת." הוא המשיך ואמר.

"ואיך הגעת לפה? אתה לא אמור להיות בבית ספר או משהו?" שאלתי

"כן, אבל אצלנו זורמים לאן שרוצים, במילא אף אחד לא מבין, אז החלטתי לבוא. למה את רוצה שאני אלך?"

" לא מה פתאום. אמרת משהו על זה שאתה טוב באלגברה לא ?"

"כן. זה שאלה די פשוטה. צריך להכפיל את הזמן בשלוש כך תקבלי 69 דקות, שהן בעצם שעה ותשע דקות".

"איך חישבת כל כך מהר"?  לי לוקח שנה רק להבין מה בכלל צריך לעשות" אמרתי.

"בין גאון לשיגעון חוט השערה. טוב נראה לי שמכאן תסתדרי , העיקרון זהה בכל השאלות. אז אני הולך".

"כל כך מהר?"

"כן יש לי עוד כמה דברים על סדר היום. חוץ מזה לפני שאני אשכח, הכפכפים האדומים שלך ממש לא מתאימות לבגדים. אני כבר מת להגיד לך את זה הרבה זמן".

"אז איך קוראים לך? אתה אף פעם לא ענית לי" ניסיתי את מזלי.

"אה זה כי יש אצלנו מין קטע כזה של ויפאסנה מעין סדנאת שתיקה, אנחנו משמיעים לעיתים קולות, מה שמכונה בפי רבים סטנד-אפ. אבל את יכולה לקרוא לי רפיק."

עוד לא הספקתי לענות לו, והרגשתי שמישהו נוגע בי בראש.

" הכל בסדר" היא שאלה, " יש עוד חצי שעה" הוסיפה .

לקח לי רגע להבין שנרדמתי. שיפשפתי את העיניים, לקחתי את העיפרון ליד ובמשך חצי שעה כתבתי ללא הפסקה כמה שיותר תשובות.

"הזמן נגמר" הכריזה להגיש לי את המבחנים.

קמתי אספתי את כל החפצים שלי לתיק, הנחתי את הטופס על שולחנה ויצאתי.

אחרי יומיים עשיתי את אותה הדרך, הפעם למועד ב´ באנגלית. עברתי דרך רש"י כשאני נועלת בפעם הראשונה את נעלי הספורט החדשות שקניתי אחרי המבחן באלגברה. "בוקר טוב " אמרתי לו, הוא הסתכל עלי נע קדימה ואחורה כשחיוך על פניו.