הגענו לחורשה ,שנמצאת בסוף המושב, רטובות לגמרי בשל גשם הזלעפות שתפס אותנו בדרך. התחלנו לרוץ מהר אל עץ הזית שנמצא בצד שמאל, מבודד מכל שאר העצים ונעמדו תחתיו מנסות לשווא לקבל מחסה מהגשם. נשענו על גזעו העבה אחת מכל צד, מתנשפות עדיין מהדרך. הסתכלנו סביב מנסות לנצור את הרגע כמה שיותר. העשבים השוטים בכל מקום, שלל החמציצים שכל כך אהבנו לקטוף, חומת האבן שנראתה כה נקייה וריח האדמה הרטובה נתן הרגשה של אויר כל כך נקי של חורף.
הסתובבנו אחת אל השניה, והבטנו זו לזו בעיניים. "אני מבטיחה להישאר חברה שלך תמיד גם אם נריב או אעבור דירה, לעזור לך מתי שרק תרצי בלימודים או בכל דבר" צעקתי בכל כוחי כשידי שלובה בידה ופני נוטפות מהגשם שניתך על פני. "אני מבטיחה לאהוב אותך תמיד ולהיות חברה שלך לנצח נצחים" היא צעקה בתורה מנסה לגבור על רעש הגשם. הכנסנו את המכתבים שהכנו לתוך תיבת עץ חומה עם צירי ברזל שחור, שקיבלתי ליום הולדתי העשירי, סגרנו עם המנעול שגנבתי מהמחסן של אבא שלי, התחלנו לחפור במרץ עם מעדר שהבאנו, והטמנו את התיבה.
***
החניתי את הפונטו הלבנה בחניית הקצינים, עדיין מקללת בעצבנות את השעה וחצי האחרונות בפקקים של איילון. כבר שנים אני שוקלת להעביר את עצמי לתל אביב, כדי לחסוך את כל חבלי הלידה הקשיים בלהגיע לכאן מידי בוקר, אבל מיד אני מזכירה לעצמי את הניסיון הקודם שלי לגור בכפר סבא ומבינה מדוע בחרתי לגור במושב עם שני חתולים וכלב. אספתי בזריזות את כל הניירת מהכיסא האחורי ועשיתי את דרכי אל המשרד שנמצא בקומה השניה של הבניין. את פני קיבלה, כמו גם בשבוע החולף, החיילת החדשה במשרדי שאת שמה אם להודות על האמת טרם הפנמתי, בשל עומס התיקים והיעדרות הרבה מהמשרד לצורך הופעה בבית משפט או בישיבות, שהן ללא ספק אחד הדברים האהובים ביותר בצה"ל מתוך רצון להרגיש שדברים זזים במערכת גם כשהם לא.
" יש לך מספר הודעות" היא אמרה מחויכת, "הנחתי לך פתק על השולחן".
"תודה" עניתי תוך שאני מרימה יד לאישור וממשיכה בדרכי לתוך המשרד.
התיישבתי ליד השולחן שוב מבטיחה לעצמי שבהזדמנות הראשונה אני אשדרג אותו מעט, בכל זאת מסגרת ברזל עם פלטת עץ חרוכה וכתמי קפה רבים, זה לא מראה שעושה חשק להתחיל לעבוד. הסתכלתי על דף ההודעות הלבן שהונח בקפידה במרכז השולחן. סא"ל עודד בר, שרית כהן מהפרקליטות הצבאית וענבל מהמושב.
התחלתי בסבב טלפונים תחילה לעודד, המפקד הנוכחי שלי, שכל מאמצי לרמוז לו שאני ממש לא מעונינת בקשר איתו מעבר לקשרי עבודה, העלו חרס והוא המשיך עם מאמציו הבלתי נלאים לחזר. מיד אחר כך התקשרתי לשרית מהפרקליטות הצבאית להתעדכן ולעדכן בתיקים האחרונים.
ביקשתי מהחיילת החדשה לא להעביר שיחות או הודעות בשעה הקרובה והתקשרתי לענבל. ענבל היא חברתי הטובה. עד לפני חצי שנה היא עוד גרה במושב עם גרשון והילדים ובאופן מפתיע החליטה להעתיק את מגוריה למצפה בצפון. היא אמרה שהיא מחפשת שקט ומקום שבו היא תוכל להקים את הסטודיו שתמיד חלמה עליו.
המפגש האחרון שלנו היה אומנם לפני חמישה חודשים אולם אנחנו שומרות על קשר טלפוני רציף. קצת הופתעתי מכך שהשאירה לי הודעה, רק אתמול בערב שוחחנו במשך שעתיים.
"היי בלי, מה קורה?"
" הכל בסדר. הרגע סיימתי את הסעת הבוקר לבתי הספר ונכנסתי הביתה."
"החיילת השאירה לי הודעה, קרה משהו?" אמרתי שכבבטני כבר החלו פרפרים.
"לא הכל טוב. סתם חשבתי לקפוץ לתל אביב היום אני כבר חייבת לחדש את החומרים לסטודיו, וחשבתי שאולי ניפגש לאיזה צהרים?"
"אני אשמח, אין לי הופעות בבית משפט היום כך שבסביבות שתיים זה הסתדר יופי".
" אז בשתיים באפרופו בקניון עזריאלי שיהיה לך קרוב למשרד אם יקפיצו אותך" היא דקלמה בשטף כאילו חשבה על זה מראש.
"בשתיים. ו…בלי סעי בזהירות גשום בחוץ" הוספתי לפני שניתקה את השיחה.
נכנסתי לקניון בשתיים ורבע בשל עיכוב בלתי צפוי במשרד ועשיתי דרכי אל אפרופו.
כבר בכניסה לבית הקפה ראיתי אותה מנופפת עם ידה לעברי, תמרנתי את ישבני בין השולחנות והכיסאות והגעתי לשולחן בו התיישבה. היא קמה כולה מחויכת פורסת ידיה לחיבוק. התחבקנו לפחות שתי דקות להשלמת פערים.
"מצערת על האיחור" פתחתי.
"שטויות, כבר התרגלתי אם הייתי פה בזמן עוד הייתי חושבת שמשהו קרה" היא אמרה וניתן היה לשמוע את הצחוק בקולה.
המלצרית הגיעה והזמנו כהרגלנו בקודש סלט יווני ושתי כוסות קפה. בכלל יש לנו לבנות מעין תיאוריה על סלטים. אנחנו נוטות להאמין שאם הזמנו סלט זה דיאטטי, כמובן שאנחנו לא כוללות את הלחם ליד, שלל הרטבים שאנחנו מוסיפות וכמובן את חמאת השום שאנחנו מורחות בנדיבות.
"נו, קנית את הדברים לסטודיו?"
"את מה ? "היא שאלה תמוהה למדי.
"את הציוד לסטודיו שבגללו נסעת את כל הדרך לתל אביב" אני משיבה בתמימות.
"אה...כן, כן בטח זה ברכב."
המלצרית הגיעה עם ההזמנה, ואני בלי לחשוב פעמיים ניגשתי ישר לאוכל והיא אחרי.
"הכל בסדר" הגיחה פתאום המלצרית משום מקום והקפיצה אותי קמעה.
הנהנו בראשנו לחיוב, בכל זאת למה להפסיק את ההנאה.
" שיקרתי" היא אמרה לפתע.
"מה האוכל לא טעים לך, תזמיני משהו אחר" אמרתי בתגובה.
"לא לגבי זה" היא אמרה ומיד לאחר מכן הסתתרה דממה בשולחן.
"באתי לתל אביב במיוחד כדי לפגוש אותך. אנחנו צריכות לדבר" היא אמרה באיטיות ומבטה שקוע בתוך כוס הקפה.
הנחתי באחת את הסכו"ם והבטתי בה מנסה להבין מה קורה מבלי ללחוץ עליה.
"גילו אצלי לפני ארבעה חודשים בעיה בלב" אמרה כמי שמתאמצת להוציא את רצף המילים הזה מהפה. אני נכנסת לניתוח בעוד שבועיים, אולם הסיכויים די קלושים לפי מה שהרופאים אומרים, הלב שלי במצב ממש לא טוב".
הסתכלתי אליה כשעיניי אדומות, מרגישה את הדמעות חונקות את גרוני.
"למה לא סיפרת לי?" שאלתי, מנסה להבין איך לא הבחנתי עד היום בשיחות שלנו שמשהו קורה.
"מה את צריכה את הצרות שלי על הראש שלך היא ענתה. יש לך את החיים שלך והקריירה הצבאית שלך. הדבר האחרון שהיה נחוץ לך זה לשמוע על בתי חולים וכאלה." קמתי מהכיסא ניגשתי אליה ונתתי לה חיבוק ענקי. "אני תמיד כאן בשבילך" אמרתי ושתינו התחלנו לבכות.
"הכל בסדר" הופיעה שוב המלצרית. תמיד תהיתי אם הן מקבלות הדרכה לגבי "זיהוי העיתוי הגרוע לפנות אל לקוח". "כן" אמרתי, "נשמח לקבל שתי כוסות מים.
"אני לא מאמינה" מלמלתי. "מה עם גרשון והילדים, איך הם הגיבו?"
"האמת שזה ממש בא בהפתעה. סיפרתי לך שגרשון ואני התחלנו בהליכי גירושין. זאת הסיבה האמיתית לעזיבה שלנו את המושב. לא רציתי שכולם ידברו" היא לגמה מכוס המים והמשיכה "אחרי שקיבלתי את התוצאות גרשון אמר שהוא לא עוזב וביקש ממני להקפיא את כל תהליך הפרידה. הוא רוצה להיות שם כדי לתמוך בי ובילדים."
"את רוצה שהוא יהיה שם אחרי כל מה שהוא עשה?"
"הוא מאוד עזר לי בכל התקופה האחרונה במיוחד עם הילדים. הוא עושה הכל בבית אני חייבת לנוח. אני לא חושבת שהייתי יכולה לבד. לילדים מאוד קשה. הם עוד לא הבינו למה אנחנו מתגרשים וכבר זה הגיע."
"מה גרשון חושב לעשות?" שאלתי מנסה לעכל את כל האינפורמציה.
"הוא דיבר עם ויקטוריה, האישה השניה שלו, הוא סיפר לה את מה שאני כבר הבנתי, שהוא ניהל חיים כפולים בשמונה שנים האחרונות. היא עדיין בהלם, הוא הסביר לה שכרגע הוא רוצה להיות איתי עד שנפרד והיא הסכימה".
הבטתי לתוך עיניה, יכולתי לראות את העצב שבה והפחד בעיניה מהלא נודע. קפאתי לא מוצאת מילים, מה שמאוד לא אופייני לעורכי דין, תמיד יש לנו מה לומר, יכולנו לכתוב את הספר משפט לכל עת. " אני מצטערת" אמרתי לבסוף.
"אני מצטערת שלא הייתי שם בשבילך אבל אני אהיה מעכשיו, אני מבטיחה".
היא הסתכלה עלי כשעיניה שטופות דמעות וידה צמודה לאף עם טישו. יכולתי לשמוע את אנחת הרווחה למשמע דברי.
"אני נכנסת מחרתיים לבית חולים. אני אהיה מאושפזת ברמב"ם עד הניתוח" היא אמרה בקול חנוק.
"אני איתך אל תשכחי את זה לרגע" חזרתי שוב על דברי.
סיימנו את הפגישה בכל זאת הרבה תיאבון ומילים כבר לא נשאר לאף אחת מאיתנו. נפרדו בחיבוקים ונשיקות. "תהיה חזקה אמרתי לה ואני אהיה שם באותו היום אל תדאגי" אמרתי, "איך את נוהגת ככה?" שאלתי פתאום מנסה להבין.
"אל תדאגי, לא באתי לבד. גרשון מחכה לי בחנייה הוא הביא אותי".
ליוויתי אותה למעלית, התחבקנו שוב והבטחנו שנדבר בערב.
חזרתי למשרד לא יודעת מה לעשות עם עצמי. ביקשתי מהחיילת שתכין לי כוס קפה חזק ולא תעביר שיחות. הרצתי בראש את השיחה עם ענבל פעם אחד פעם מנסה לראות אולי החמצתי את האופטימיות שהייתה טמונה בה אך לשווא.
טלפנתי לעודד, הייתי חייבת לדבר עם מישהו, אחרי הכל הייתי די מוצפת ברגשות.
הוא הגיע למשרד ואחרי שראה אותי החליט שאנחנו נצא לקפה בחוץ ונדבר.
אחרי שיחה ארוכה, שלוש כוסות קפה והמון ניחומים של עודד, הוא הציע להחליף אותי בתקופה הזאת בתיקים, ואני אגיע בכל יום רק לכמה שעות לארגן את החומר לקראת המשפטים.
במשך שבועיים הגעתי למשרד, בקושי מסוגלת לעבוד. ספרתי את השעות ובשעה שתיים הייתי אוספת את חפצי ונוסעת ישר לרמב"ם להיות עם ענבל והילדים כמה שיותר ולתמוך בה.
הניתוח תוכנן ליום חמישי בבוקר. ביום רביעי, יום לפני הניתוח הגדול, בזמן שישבתי עם ענבל, עודד התקשר אלי לנייד והודיע לי כי לא יוכל למחרת להחליף אותי. יש לו ישיבת חירום, והוא לא מצליח להתחמק ממנה. אין ברירה ואני חייבת להופיע למשפטים של מחר.
נשארתי עם ענבל עד שתיים עשרה בלילה, מנסות בכל הכוח להיות אופטימיות תוך שאנחנו נזכרות בכל רגעי הילדות שלנו. נישקתי אותה והבטחתי לה שעד שהיא תצא מהניתוח אני כבר אהיה חזרה בבית החולים. ציידתי את גרשון בכל המספרים האפשריים כדי שיאתר אותי לכל מקרה.
"בהצלחה, לחשתי לה באוזן" תוך שאני מלטפת את שיערה ודמעותיי זולגות בחום על לחיי. "אני אוהבת אותך, וחסר לך שלא ניפגש מחר את שומעת" אמרתי.
" גם אני אוהבת אותך. והייתי שם" היא אמרה תוך שהיא מחייכת כאילו כלום לא הולך לקרות.
קמתי בשבע, אחרי לילה קשה שלא הצלחתי לעצום עין בשל הרעמים והברקים שהקפיצו אותי והמחשבות הרבות על ענבל. ניסיתי לעבור על החומר של התיק הראשון לאותו היום. בשעה אחד עשרה כבר הופעתי בבית המשפט, לא לפני שדיברתי בפעם העשירית עם גרשון ושמעתי שהיא נכנסה לניתוח ושהכל בסדר. שמתי את הנייד על רטט כדי שלא יפריע במשפט. במשך שעתיים וחצי ישבתי במשפט, מנסה להיות מרוכזת במה שקורה באולם, כשאצלי בראש עוברות תמונות אחרות לגמרי.
שיצאתי מהאולם, הוצאתי את הנייד אך לא היו שיחות שלא נענו. קפצתי למשרד כדי לעבור שוב על פרטי המשפט הבא שיתחיל בשלוש בצהרים.
עברתי על החומר במשרד ולפני שיצאתי תדרכתי את החיילת החדשה שתעדכן אותי לגבי כל הודעה של גרשון אם הוא יתקשר, ושלא תעזוב היום את המשרד עד שאני לא חוזרת.
המשפט השני היה קצר יחסית, תוך שעה כבר הייתי אחרי המשפט. הסתכלתי על הנייד. שבע שיחות שלא נענו ראיתי על הצג ובדפדוף מהיר ראיתי כי זה גרשון ומספר חסוי, סביר להניח מהמשרד.
עוד לא הספקתי לשנות את הצלצול בחזרה והטלפון רטט. זה היה גרשון.
"מתי? איפה הילדים? כבר דיברת איתם? איך זה קרה?" שאלתי ברצף שלא אפשר לגרשון להגיב. " אני יוצאת עכשיו, תחכה לי בבית החולים אני באה" צעקתי לתוך הנייד וניתקתי.
הייתי מאוד מבולבלת. תחילה התקשרתי לחיילת שלי במשרד לומר לה שהיא יכולה ללכת. אחר כך לעודד לומר לו שבימים הקרובים אני העדר.
נסעתי למושב לארגן דברים. כל הדרך הרצתי את השיחות האחרונות שלנו בבית החולים. כשהגעתי לכניסה למושב, נזכרתי שהיא אמרה משהו על זה שהיא הייתה שם. המשכתי עם הרכב לכיוון החורשה, לא לפני שעצרתי אצל ההורים לקחת מעדר.
החניתי את הרכב קרוב לגדר האבן, ורצתי אל עבר עץ הזית תוך שאני שוקעת בבוץ תובעני. נעמדתי מתחת לעץ מנסה לתפוס מעט מחסה מגשם הזלעפות שירד.
חפרתי באדמה במרץ תוך שאני מנגבת מידי פעם את הדמעות מעיני. הוצאתי את הקופסה ופתחתי אותה בעזרת המפתח הקטן ששמרתי איתי על שרשרת הדסקית.
התיישבתי על הבוץ, לקחתי נשימה עמוקה וקראתי את מכתבה של ענבל.
****
הייתי עסוקה בבישולים כשהוא נכנס הביתה. הרעש של הילדים מהקומה העליונה כבר הצליח לשגע אותי. הוא ניגש אלי מאחור, הסיט את שיערי ונשק לי. "את צריכה עזרה לפני שכולם יגיעו" הוא אמר. "כן. עודדי, תערוך עם הילדים את השולחן. ענבל ותמיר צריכים להגיע כל רגע עם הילדים" השבתי ונשקתי ללחיו.
כשכולם הגיעו התיישבנו ליד השולחן ואני נתתי לענבל את המכתב שלה. "את צריכה להחליף אותו כבר, הוא לא רלוונטי" אמרתי ונתתי לה חיבוק גדול.
תגובות