התעוררתי פתאום יושב על הארון, הסתכלתי מסביב וראיתי קירות לבנים, דלתות, ווילונות והרחתי ריח חריף של תרופות. הסתכלתי קצת למטה ופתאום-ראיתי את עצמי שוכב במיטה,  מחובר למלא צינורות וגם לאיזה מכונת הנשמה שמתנפחת בצד, שמתי לב גם לכמה רופאים חמורי פנים עומדים ומסתכלים בדפים שמוצמדים למיטה שלי.

ניסיתי להיזכר במה שעשיתי לפני שמצאתי את עצמי בדרך המסובכת הזו- שוכב למטה ומביט על עצמי ממעלי הארון...

משהו התחיל לחלחל בראשי הריק ופתאום נזכרתי במעורפל בכניסה של היחידה שלי לשכם כדי לתפוס איזה מבוקש מסריח, שתכנן, בין השאר, את הפיגוע בעזריאלי  שגרם לרצח של איזה 30 אנשים.  נכנסנו לבית, כל אחד היה במיקום שלו ופתאום נפתחה עלינו מהגג אש תופת רצחנית, ממש ייבוא מהגהינום.

הדבר האחרון שאני זוכר משם זה חום מוזר באיזור החזה שלי ואחריו כאב מטורף שממש אי אפשר לתאר, החזקתי עוד איזה עשר-עשרים שניות והספקתי לשמוע את מושון הקשר מודיע בלחץ בקשר "המפקד נפצע, הוא מאבד הכרה!! תשלחו חילוץ במיידי!!!".

והנה אני פה- שוכב לי, מסתבר שבקושי נושם, ולפי מבטי הרופא אז גם מצבי הכללי לא משו,

ואז חשבתי לעצמי: "היי! הם דחפו לי מחטים לוורידים! יו יו מזל שאני מחוסר הכרה..."

פתאום אני קולט את אחותי, הצ´ונגית הזו, שהלכה להיות לי שוטרת צבאית, מגיעה ומתיישבת כולה זרוקה, ולוחשת לי: "היית חייב לעשות את זה, מה? לא מספיק כל הבלאגן הזה שהולכים לפנות ת´יישוב אז גם עוד אתה? יא חמור!!"

אח"כ אמא שלי נכנסה. (מסתבר שהיא ישבה לידי כל הזמן ובדיוק כשאני הגעתי היא הלכה לכמה דקות.)

הם רכלו קצת על ´איך הולך בצבא´ וכל מיני שטויות ואז אחותי שאלה: "נו, הוא כבר שבוע ככה, יש איזה שינוי או משהו?"

אמא הסיטה את ראשה מצד לצד ואמרה: "לא, אפילו לא טיפה. הוא באותו מצב מאז שהצליחו לייצב אותו..."

"ומה אומרים?" שאלה תיל "יודעים אם הוא יצא מזה?"

"הרופאים אומרים שעדיין קשה לקבוע, ושגם אם הוא יצא מזה יכול להיות שנגרם לו נזק בלתי הפיך. הוא הרי חטף צרור רציני בחלק העליון..." ואז נשבר קולה והיא התחילה לבכות חרישית.

אחותי חיבקה אותה ושתיהן התחבקו-התנחמו זו בזרועותיה של השניה.

ככה ישבתי שם למעלה והסתכלתי לי על מי שבא:

פעם באו האחים הקטנים שלי (ואני צחקתי מלראות את האח הקטן שלי הולך עם חולצה של "יש לי אח בצנחנים"-ממש חינוך של אח גדול...)

פעם חבר´ה מהמכינה, כל אחד עם המדים והכומתה הצבעונית שלו, ופעם חבר´ה ישנים מהישיבה התיכונית- אלה ששמרתי איתם על קשר חזק יותר.

גם בננים ובננות מהיישוב הגיעו לבקר, ונראו חמורי סבר למדיי. (כשמסתכלים ביתר מבט אז כולם היו ככה אבל ת´חבר´ה האלה אני רגיל לראות מחייכים...).

אפילו החברים שלי ממש ממש מהקטנות (מאז שהיינו קטנים) לא שכחו את רוח הילדות שלי והכינו לי אלבום ציורים של "רפואה שלימה" מכל החבר´ה שהצליחו להגיע אליהם...

כל מי שבא, ניחם את אמא או את מי שהיה התורן שהיה איתי וראו שזה מחזק אותם קצת...

ואז להפתעתי הרבה הגיעו, מי אם לא פחות ולא יותר, הזוג המלכותי אורי ואורית, שהתחתנו לפני איזה שנה וחצי. (ממש חודש לפני הגיוס שלי.) הם באו עם הבן החמוד שלהם מאיר-ישראל, (ממש משחק שמות המשפחה שלהם הא?) שממש הצטערתי שלא הצלחתי לבוא לברית של הקטנצ´יק הזה, אבל מה אני אגיד לכם, צבא זה צבא...

אורית אמרה לי בשקט, בדמעות: "היי ליעד, תראה, הבאנו לך את מאיר הקטן." ואז חיוך קטן נפרש על פניה, והיא אמרה "זוכר שאמרת שבסוף כשתתחתן אז זה יהיה בבר מצווה של הבן הבכור שלנו? אז בקצב הזה, זה יהיה נכון... אתה חייב לראות אותו הוא כזה חמוד." ואז היא נחנקה מדמעות, אמצה אליה את מאיר ונסוגה אל אורי.

הם ישבו לידי עוד קצת זמן דברו, קראו תהילים, החליפו טיטול למאיר הקטן ואז באו הרופאים ואמרו להם: "ערב טוב לכם, אנחנו מצטערים אבל אנחנו צריכים לבדוק את הבחורצ´יק שלנו פה."

אורית קנחה את אפה בשקט ואמרה לרופא :"אין בעיה, אנחנו מייד הולכים." היא רכנה לעברי ואמרה: "אנחנו חייבים ללכת הבייתה עכשיו..." ואז הוסיפה בחצי תפילה-חצי דרישה:"אתה חייב להתעורר. פשוט חייב! אתה לא יודע איך היא שבורה. היא אפילו לא אזרה אומץ לבוא לראות אותך, היא אומרת שזה קשה לה מדי, שהיא לא תחזיק מעמד וישר תתמוטט... רק בשבילה אתה חייב להתעורר!" במילים אלו היא התיישרה, החזיקה בידו של אורי, שאחז בעגלה של מאיר והם יצאו החוצה. יותר מכל רציתי להודות להם על שבאו לבקר אותי, אבל הם לא שמעו אותי, אפלו שצעקתי...

ככה נשארתי למעלה, מרחף ומסתכל על כל הבלאגן. ראיתי את על החורים שהיו לי מתחת לתחבושות ואת הרופאים חמורי הסבר שנתנו אחד לשני הערכות, שגם כאלה שלא מבינים הרבה ברפואה יכלו להבין שהם לא השאירו לי אפילו שלוש דקות לשרוד...

אחרי שכל הרופאים הספיקו לבחוש בחזה שלי ולהחליף לי את התחבושות מכף רגל ועד ראש, (היה דיי מזעזע לראות את עצמי במצב כזה, אני חייב לציין- אל תנסו את זה בבית.) כולם הלכו. אפילו אחותי, שנשארה תורנות הלילה, כדי שאמא תוכל לצבור קצת כוחות ולארגן ת´בית, (כי אף פעם לא מספיק לה כמה שמסודר...) יצאה לנשום אויר קצת ולהתעדכן מי עצר/ה את מי וכמה חיילים הוא/היא הצליח להכניס לכלא השבוע.

שמעתי אותה שואלת את אחד הרופאים איפה מאושפז ליעד החייל. הרופא כיוון אותה לחדר בקול עייף, ושמעתי את צעדיה מתקרבים. ראיתי אותה עומדת ליד דלת החדר, נלחמת עם עצמה אם להיכנס או לא ולבסוף אוזרת את האומץ הנדרש ונכנסת.

הרבה זמן שלא ראיתי אותה ובמיוחד שלא ככה. היא הייתה נראת שבורה לחלוטין ועצובה שלא כדרכה, פשוט היה כואב לי עליה.

רציתי לקפוץ ולהגיד לה: "היי, ממצב?", לדרוש בשלומה ובמיוחד למחוק את העצב מפניה, כמו שהשתדלתי תמיד לעשות אבל... פשוט לא הצלחתי...

היא התיישבה לידי והתחילה לקרוא תהילים. (תמיד אמרתי לה שהיא אחת הצדיקות...) קראה, והדמעות התחילו לרדת. צעקתי לה "דיי! מספיק כבר! אני לא מסוגל ככה!" והיא לא שמעה..

היא המשיכה והמשיכה עד שלפתע היא הפסיקה, סגרה את הספר, ותפסה את הדברים שלה. לפני שהיא הלכה, היא רכנה לעברי ואמרה לי בדמעות: "זוכר שהבטחת לי?? זוכר? הבטחת לי שתהיה בחתונה שלי גם! הבטחת לי שלא תחזיר ציוד עד שלא תיתן לי אישור, ומה עכשיו? הא?"

וקמה ללכת.

אז פקחתי את עיני ואמרתי לה בלחש: "צודקת, הבטחה זו הבטחה."

תודה לכל מי שעזר, תמך קרא ובמיוחד לללית הצדיקה שבלעדיה זה היה עילג למכביר..