"אני אוהבת אותך, באמת! מכל הלב, תתקן אותי אם אני טועה אבל אני מרגישה שזה לא הולך.. כל מה שעשינו, כל הניסיונות שניסינו, אנחנו עדיין ממשיכים לריב!  אני מרגישה שהקשר שלנו בנוי מריבים ואני לא רוצה את זה.."

גם בפעם המאה שהוא שיחזר את השיחה הזאת שלהם זה עדיין כאב לו, הוא לא ידע כ"כ להגדיר את מידת הכאב כי הוא פשוט לא הרגיש, הוא האמין שהכאב הזה חזק מדי ולכן הלב אפילו לא מצליח להרגיש אותו..

הוא ישב ,וניסה לבכות, ניסה לצרוח, ניסה לעשות משהו כדי להוציא את הכאב הזה מתוכו אבל הכאב כמו לועג לו-מטפטף לאט לאט אל חייו..

לבסוף הוא פנה אל המפלט האהוב עליו-הכתיבה ,הוא החליט לכתוב מה קרה וככה אולי לסגור מעגל עם עצמו..

אז איך זה בכלל התחיל?

"שאאאאאאלום"הוא דפק כניסה, כמו שהוא יודע..

"שלום" ענתה לו חלושות החיילת שהייתה שם, ריצוד מהיר על הקירות צמצם לו את האפשרויות לשם שלה ל-2, "את רותם אני מבין" הוא הימר- ופגע..

"כן, שלום, אני אמורה להיות מש"קית החינוך של המקום הזה"

"אהלן, נעים מאד, עילאי "הוא הציג את עצמו..

"באתי לעשות טופס טיולים נכנס ,אני החפ"ק סמח"ט החדש..." הוא ענה לה עוד לפני ששאלה..

"יפה לך,  ברוך הבא לחטמר יוסקה" הוא הסתכל עליה קצת יותר לעומק, למרות שה"שם פזם" שלה הראה שהיא דיי צעירה היא שידרה עייפות ושביזות של לוחם ותיק במסייעת..

"תגידי" הוא התחיל לחקור, "מה את כזאת עצובה? מה קרה שאת נראה ככה?"

האמת? הוא לא ציפה לתשובה, לפחות לא לתשובה כמו שהיא ענתה לו..

היא התחילה לשפוך בפניו את קורות חייה מאז היותה מלש"בית ועד שהיא הגיעה לבסיס הנוכחי.. האמת שהוא שמח שהיא שפכה בפניו את הלב, הוא אהב לעשות אנשים שמחים והיא הייתה נראת כמו מישהי שזקוקה לקצת שמחה.. הוא גם שמח להכיר אותה ככה לעומק, הוא גילה להפתעתו שהיא דתיה מהרצליה) למרות שעברו כמה חודשים עד שהוא נסגר על מאיפה היא-מרעננה או הרצליה)  ושהיא הצהירה בהתחלה והתחרטה ברגע האחרון  ובגלל מלא בלאגנים וטעויות ואנשים רעים היא הגיעה לצערה הרב ל"בסיס הנורא הזה"... להפתעתו הוא גם זרם איתה והתחיל לספר לה את קורות שירותו וכמה הוא נדפק בעצמו ממפקדים רעים ומכל מיני אסונות טבע בלתי מוסברים.. הוא הרגיש משהו מוזר כלפיה, הוא ידע שאין סיכוי שהוא מרגיש משהו רומנטי כלפיה (שהרי הייתה לו כבר חברה שהוא הכיר המון זמן) והם הכירו בדיוק דקה ורבע אבל הוא לא הצליח להסביר לעצמו מה זה בדיוק היה.. חלפו להם הימים, עילאי התאקלם לאט בבסיס והתחיל להכיר את האנשים בבסיס טוב יותר ולהביו קצת מה קורה בו.

זה היה בסיס קטן, ממש פצפון (בהשוואה לבסיסים שהוא היה בהם עד עכשיו) והאנשים שם התנהלו ממש כמו כפר קטן, כל אחד ידע מה השני עשה,מתי ואיפה.. עילאי כהרגלו השתדל (לפחות בהתחלה) לתת הזדמנות לכולם ולהיות חבר של כולם אבל בכל זאת היו לו כמה חברים יותר קרובים, היו יוסי ובוריס שני החיילים שהיו איתו בחפ"ק והיה את רוני החובשת ואת צבי, שמחה ושרית הקצינים שבתאכלס איתם הוא הסתובב ותקשר.

והיה את רותם, מסיבה שהוא לא הבין הוא פשוט התמגנט אליה, הוא אהב לדבר איתה, אהב לשמוע (ולהשמיע רוב הזמן) את התלונות וההתבכינויות שלה ובאופן כללי אהב להיות בקרבתה, היא לעומת זאת, השתדלה בכל הזדמנות כמעט 'לרדת' עליו ולהיעלב ממנו מכל מיני סיבות שרובן היו די טיפשיות..

עילאי הרגיש שמשהו קורה בינהם אבל רותם טרחה להדגיש כל הזמן כמה היא לא סובלת גברים ולא רוצה קשר לעולם, בטח שלא עכשיו ובייחוד שלא עם בנים דוסים..

לעילי זה לא הפריע..

למרות שהקשר שלו דעך לו כבר לאט לאט הוא גם לא חיפש מישהי וברותם היו כל כך הרבה דברים שבאופן ברור הפרידו בינהם ובכל זאת, נעם לו הקשר הזה,היה לו כיף שיש לו מישו עם שפה משותפת (פחות או יותר) בבסיס ואם זו ילדה כמוה אז אפילו יותר!

ככל שעברו השבועות והקשר בינהם התגבר, עילאי התחיל להרגיש את ההרגשה המוזרה ההיא בבטן ובחזה.. הוא ניסה להילחם איתה בהתחלה כי הוא ידע שלא יצא מזה שום דבר חוץ מדחיה על הסף בליווי הריסת הקשר עם ידידה טובה.. אבל כמו תמיד, הוא הפסיד במלחמה והלב ניצח אותו, הוא התאהב בה..

הוא רצה לדעת אם יש מישהו בצד השני..

 הוא התחיל לרמוז ולשאול ולתחקר אותה ובעיקר את רוני החובשת שהייתה ביניהם כל הזמן, אם זה במריבות השטותיות שהיו להם כי עילאי עשה לרוני פרצוף  ואם  זה בלספר לה דברים במטרה שהיא תעביר אותם לצד השני כבדרך אגב, אבל ללא הועיל, הבחורה המשיכה להציג קו ברור של רצון להיות לבד והיא אפילו חיזקה את זה בהזדמנויות שונות..

לילה אחד לעילאי נמאס, וכרגיל הוא התלונן באזני רוני: "נמאס לי כבר מהילדה הזאת! מה אני, משחק? אין לי לב? רגשות? " הוא התרגז כי למרות שהם נפגשו מוצ"ש אחד (מפגש תמים לחלוטין-חסר כל מחוייבות רומנטית) ולמרות שהם דיברו אחד על השניה ואחד עם השניה כל הזמן ,כל פעם שהם טיפה יותר התקרבו - דקותיים אחר כך היא התרחקה ממנו לקצה השני וציינה כמה היא שונאת אותו, אבל חמש דקות אחרי זה היא שוב התנהגה כרגיל.. "אני מוותר על להשיג אותה וזהו.." הוא אמר בכעס מהול בעצב.. רוני ניסתה לשכנע אותו ואמרה לו שלא כדאי לא להפסיק כי אולי היא באמת מרגישה כמוהו ורק קשה לה להגיד את זה ושלפי ההתנהגות שלה היא מרגישה בדיוק כמוהו ושהוא פשוט צריך לחכות ולהמשיך להתעקש.. עילאי החליט להקשיב לרוני ,ולמרות שזה עלה לו בשערות לבנות ,ובכעס מרובה על רותם זה השתלם לו..

יום אחד,אחרי עשרות שעות שמירה משותפות, אלפי הודעות והמון שעות שיחה בטלפון ובמשרד, זה קרה..

זה היה יום שלישי, התאריך היה י' בטבת-יום צום, כמו כל יום עילאי ורותם הצטופפו עם שאר המגניבים במרפאה רק שהיום הם לא היו מאוכלי הטוסטים.. הם ישבו ביחד עם כולם והסתכלו אחת על השני.. שניהם בעצם כבר ידעו את מה שהם לא אמרו במילים, הדבר היחיד שהפריד ביניהם היה האמירה שתגדיר סופית את הסיפור..

עילאי ידע שרותם לא מוכנה לקשר "דוס" בלי חיבוקיםושות'

 ורותם חשבה את עילאי לדוס טרור שיחזיר אותה בתשובה...

הם התחילו להתכתב בפלאפון שלו (דבר שהיה נהוג בניהם כשהם רצו לדבר בשקט כשהיו אנשים בשטח) ועילאי כתב לה: "אז מה אנחנו בעצם? " ורותם ענתה לו: "אוף אני לא יודעת,מה באמת??"

" אני חושב ששנינו יודעים מה קורה בנינו ואנחנו צריכים רק לעשות את הצעד.."

הוא החזיר לה ולקח את הטלפון לפני שהיא הספיקה לכתוב לו משהו חזרה "אפילו לא נשמור נגיעה" (עם כמה שזה היה נשמע לו ילדותי, הוא רצה "להרגיע" אותה..)

 "רציני??" היאשאלה אותו בהלם קל..

הוא הנהן לחיוב , ובאמת היה נראה כאילו אבן נגולה מעל ליבה..

"אז סיכמנו?  אנחנו רשמית ביחד?" הוא שאל בחיוך מלא בחשש רותם הנהנה ועל פניה אותה הבעה של אושר וחשש מפני המסתורין שצופן להם העתיד..

עילאי שלח יד בחשאי לרותם וספק החזיק ספק ליטף לה את קצות האצבעות.. הוא הרגיש שהוא עומד להתפוצץ מאושר, הרגשה שהוא לא חשב שירגיש שוב לעולם.. אנשים נכנסו ויצאו והם נאלצו לצאת מבועת האושר הפרטית שלהם ולהתחבר למציאות.. הם קמו ורותם נכנסה לחדר החובשים  (בטח כדי לספר לרוני על המאורע המשמח שסופסוף יצא אל הפועל) כשיצאה ועל פניה חיוך מאושר היא נעמדה נשענת על משקוף הדלת.  עילאי קם והלך לכיוון חדר החובשים, הוא התקרב לרותם כבדרך אגב, כמעט נצמד אליה..

 ואז הוא עשה את הדבר שהשתוקק אליו יותר מהכל כבר הרבה זמן..

 הוא נשק לה.