אתה יושב בבית, הולך ברחוב, אוכל, ישן ועושה עוד דברים שבני אדם רגילים עושים..

 אבל..

 אתה לא ב-א-מ-ת עושה אותם, אתה סתם נוכח שם פיזית כי צריך לעשות את זה..

 במחשבה אתה מפליג רחוק רחוק אליה.. אליכם..

 אתה חושב לעצמך מה היה יכול להיות, ואתה מדמיין אותה שם איתך..

 אתה הולך בעיר ומקווה שאולי תהיי שם במקרה.. אולי במקרה אתה תפגוש אותה ותוכל להגיד לה כמה אתה מצטער על הכל..

 כי באמת בטלפון, בהודעות, בסיפורים זה לא זה..

 משגע אותך איך שפתאום זה כואב לך – החַסר המעצבן הזה שיושב לך בלב- שעד עכשיו ישב בשקט..

 איך משפט של כמה אנשים ("יו, באמת? אין לך עדיין עוד מישהי –לא מתאים לך..") גורם לך להרגיש זול ומגעיל..

 איך הוא גורם לך להרגיש שהרסת לחינם את הדבר הכי טוב שהיה לך – סתם כי לא התגברת על עצמך..

 ואתה חושב לעצמך שאתה כבר חייב להמשיך כי דיי, מיצינו..

 וניסית את הכל.. וזה לא מספיק, כי.. באמת הקטע כבר נגמר..

 ואתה בכלל לא בטוח שאתה רוצה להמשיך..

 אז למה זה כל כך כואב לך שם בלב?

שעת לילה מאוחרת, והכל בגלל האיסיקיו המרושע.