אני עומד לבד בעיר, מול ´חור בקיר´ החנות ההיא שתמיד איכשהו הגענו אליה בפגישות שאז היו לנו..

מדמיין..

היא מגיעה ונעמדת מאחורי בלי שאני שם לב "הי.." היא אומרת ואני מסתובב ורואה את החיוך הגדול והיפה שלה שאני כל כך אוהב..

"הגעת למרות הכל" אני אומר, "אני לא מאמין.."

"כן" היא עונה "גם אני לא כל כך, אבל הרגשתי שפשוט אני חייבת לראות אותך.."

מבט קצר של אושר מלווה בתנועת ראש קלה ואנחנו מתחילים להסובב בעיר, עוברים ומסתכלים בחלונות הראוה, מעירים הערות על כמעט כל דבר שאנחנו רואים, הולכים כמעט צמודים, כמו פעם, עם המתח ההוא, שגורם לך להרגיש בשמיים, המתח שנעלם ואבד לו במרוצת הזמן עם הקשר שלנו שהתפוגג גם מסיבות מובנות..

הגענו לאחת הסימטאות בעיר והתיישבנו..

מבעד למשקפי השמש אני מביט בה-ככה יוצא לי לראות רק אותה, בלי אפחד אחר והיא הכי שלי בעולם..

היא מסתכלת על איזו חנות קטנה ונראת מאושרת, אחרי כמה שניות ארוכות חיוכה מתערער והיא מתחילה להתעלל קלות בוורד האדום..

אני מסיר את משקפי השמש ושואל בדאגה "היי, הכל טוב?"

"כן" היא משקרת ומנסה לזייף חיוך..

"נו באמת דודה, אני מכיר אותך מספיק זמן ויודע לזהות מתי משו "יושב" עלייך –בדרך כלל..."

כנראה שזה שיעשע אותה כי לשניה חיוך צץ לה מבעד לשפתיים העצובות אבל הוא לא נשאר להרבה זמן..

"אוף" היא מסננת.. "מה אם.."

"מה אם מה?" אני מנסה (כמו תמיד) לסחוט ממנה את מה שאני כבר יודע לבד..

"מה אם.. מה אם זה יחזור שוב? כל היחס הזה, והשתיקות, וההתעלמויות? מה אם שוב תרחיק אותי ממך? אני לא מסוגלת לעבור את זה שוב.." היא אומרת-זועקת ודמעה מתגלגלת על לחיה..

"היי, תקשיבי לי שניה" אני מנסה, והיא מסיטה את מבטה.. 

"תקשיבי לי!" אני מתעקש שוב, ותופס את שתי ידיה ואוסף אותן אלי.

היא מביטה עלי בהלם מנסה-לא מנסה להשתחרר מאחיזתי ומסננת בקול רפה "עזוב"

"לא רוצה" אני אומר "ויודעת מה? הנה דוקא" –

ואז, אני מתעלם מכל האנשים שבעיר, כאליו אנחנו לבד בעולם, אוסף אותה אלי ומחבק אותה חזק חזק את החיבוק הזה שלי שפעם חבר אמר לי שהוא מקנא בחברה שלי שתקבל חיבוק כזה ממני..

ואז אני לוחש לה באוזן "תקשיבי לי טוב עקשנית אחת, אני אוהב אותך ורק אותך ואני אעשה הכל כדי להתגבר על המחסומים שלי ועל הכל כדי לשמור עלייך ועלינו ביחד.."

היא מהדקת את החיבוק ולוחשת "אוף איתך, אני כל כך אוהבת אותך!"

"היי, שמת לב?" אני מתנתק מהחיבוק ומשאיר את ידיה בידי, "עברנו את המריבה הראשונה שלנו ונשארנו ביחד! הנה, אנחנו כן יכולים!" 

היא מחיכת-

"התקבלה הודעה חדשה" – אני קופץ, ורואה שקיבלתי הודעה, פותח את הפלא, ורואה שההודעה ממנה

"אני מצטערת אבל אני לא חושבת שזה שייך שניפגש.. אני פשוט לא מסוגלת.."

(מוצ"ש, מאוחר)