זה לא שהוא היה חסר לה, זה לא הענין שהיא רצתה אותו, זה גם לא בגלל שהיא אהבה אותו.. היא לא. אבל משהו חנק אותה כל פעם מחדש כשהיא ראתה אותו.. כשהוא פנה אליה.. שיצר קשר עיניים. כל פעם בשבוע כל החברה היו נפגשים וגם היא והוא בינהם. הפגישה השבועית תמיד הרסה אותה, ללא סיבה.. תמיד כשהייתה יוצאת מזה זה היה חוזר על עצמו.. הוא לא הרפה ממנה ומהמחשבה! הוא לא הבין כמה הוא פגע בה, הוא לא הבין שהיא לא בובה שלו. היא נתנה לו הכל.. את חייה, נשמתה, הקדישה כל שיכלה למענו והוא פשוט כהרגלו שיחק בה.

היא חשבה לעצמה, הייתה דשה בנושא המון, כל שבוע כהרגלה הייתה חושבת כמה היא לא בסדר.. כמה זה באשמתה .

הייתה מחפשת אחריו בכל מקום בו היו.. מנסה להסב את תשומת ליבו אליה, שיבחין בה, שיראה שהיא שם. היא לקחה לה פסק מאותן פגישות שבועיות זה עשה לו יותר רע. היא החליטה שבפעם הבאה שהיא רואה אותו הכל נגמר. היא סוף סוף מתכוונת לשים לזה סוף! היא החליטה שנמאסו המשחקים והיא מפסיקה עם הרדיפה המטורפת אחריו. היא למדה להגיד די לכאב שהיא גורמת לעצמה והוא כאילו חש בהחלטתה החל לחזר אחריה שוב. שלח חברים, צלצל, ניסה להתחיל הכל מהתחלה. והיא כואבת, פגועה אבל חזקה ולא מוכנה לעוד פגיעה.

בפגישה השבועית האחרונה הם ישבו כולם יחד. שוב קשר העין, שוב החברים, שוב הוא מנסה. הוא קרא לה היא שאלה מה הוא רוצה? הוא ענה לה שהוא רוצה שהיא תבוא הוא רוצה לדבר איתה. והיא זה בדיוק הרגע לו היא חיכתה, היחס הזה ממנו. מה יהיה איתה?

אבל היא בחוזקה שמילאה אותה הסבה מבטה. פשוט לא התייחסה והלכה.