היא יושבת בחדר.
שעת לילה מאוחרת-חלון פתוח לרווחה. בחורף.
צינת הקור עוטפת את גופה הכחוש והחיוור.
הרוח הקפואה פורעת את שערה שמתעופף לו מצד לצד על פניה הבהירות.
שפתיה-פעם אדומות ותפוחות. היום-כחולות וקמוצות.
שערה-פעם גולש וחלק. היום-יבש וסתור.
עיניה-פעם בוהקות מחיים. היום-ריקות. מתות.
החדר עטוי עלטה.
רק אור הנרות אופף את החדר.
ריח של לבנדר נישא באוויר. ריח עדין ועם זאת-חריף.
צלילי מוזיקה שקטה מתנגנים בחדר.
גיטרה נשמעת בבירור ברקע. כמה שהיא אהבה גיטרות.
והיא יושבת. מחכה. היא בעצמה לא יודעת למה.
יושבת על שמיכה. רועדת.
אבל לא מתכסה.
דפיקה בדלת.
עוד אחת.
היא לא פותחת. לא אכפת לה מי נמצא בצידה השני.
צלצול טלפון.
עוד אחד.
היא לא עונה. לא אכפת לה מי נמצא בצידו השני.
מנותקת מהעולם-כך רצתה תמיד להיות.
מעולם לא נתנו לה.
תמיד הקיפו אותה. חנקו אותה. סללו לה את הדרכים.
ועכשיו-כשכל מה שהיא רוצה זה ששוב ישימו לב.
כולם עזבו.
דווקא עכשיו...
תגובות