איתמר שלנו הוא ילד עיוור
דמות הוריו אינו זוכר
עוד משהו שעמד לשכוח
היחס מאמא לפני הניתוח.
אותו יחס חם אינו מקבל שנים
והכל בגלל עיוורון של חושים
מאז נלקחה ממנו ראייתו
כאילו לקחו גם את חוש אהבתו
מביע קרירות ודורש בתביעה
יחס מאמא, מאז נעלמה הראייה.
אינו מתיחס לתחינותיה שישתפר
שיפסיק להיות "קוטר" ויתחיל לדבר
על מה שמציק ועל מה שכואב
במקום לעשות לאנשים רע בלב.
אך קשה לדבר כשאין מאור עיניים
במיוחד כשזה מרגיש שחשוך שבעתיים
כי איתמר כבר לא רגיל ורואה כמו כולם,
הוא עיוור, חי בחושך, איבד את העולם.
לא משנה כמה יתאמץ לראות
לעולם לא יצליח, אבדו התקוות.
אך אל דאגה איתמר חביב
יום יבוא ועוד תראה את האביב,
עוד תראה פרפרים בצבע לבן
עפים בשמיים, אני מתפלל לך כאן
שתסתנוור מהאור ותראה את המנתח
שהחזיר מאור עיניך (לא זה לא המשיח)
ואתה תמשיך לחיות, תקבל הכל מובן מאליו
לא תדע שהתפללתי שתחזור ותאהב
לא תדע שאני הוא אותו אדם שאתה שונא
שכל כך רצה שתחזור ותשתנה
מתוך תקווה שתרגיש בחיסרון
של מי שיושב למולך ואוהב אותך המון
שרוצה להשלים ולהיות לך חבר
אך אתה בוחר שאהיה משהו אחר.