עברה כבר יותר משנה, אבל עדיין חושב עליכם. הצבע נעלם מהכבישים. גם בצה"ל הוא כבר לא חוקי, אבל נדמה כי הצלחתם לצבוע לי את הלב בצבע בלתי מחיק. מוזר. כמה אנשים רעשו כשזה קרה. עכשיו כמעט אין זכר לדבר. ודווקא אני, שהייתי נגד אבל גם הרבה בעד, עדיין נזכר בכם מדי פעם.
בדרכי לבסיס אני חולף על פני שלט, שמצביע ימינה לגוש קטיף (כמה אירוני). לפעמים זה עושה חשק באמת ללכת לפי החץ ופשוט לבנות הכל מחדש. אבל אז אני נזכר. בעצם לא כדאי. מישהו אחר השתלט על המקום. הוא כבר לא שלנו. לפעמים עולה רצון לעשות היכרות מעמיקה עם זן של אנשים שמעולם לא הכרתי וכבר נכחד מהעולם.  כאילו יש רצון לתקן, אבל לא מוצא דרך. זה כמו צלקת שמסרבת להיעלם עם הזמן ובכל זאת מותירה תחושת כאב כמעט פיזי בכל פעם שעולה זיכרון. רק עכשיו, כשאני נלחם על הארץ, אני חושב שאני מתחיל להבין את המשמעות של לשבת בארץ הקודש.