בס"ד

קו

יום חמישי בלילה, וקר לי. אורות כתומים מבליחים מכל שלולית ברחוב, התנועה בכביש מעטה וכבר אפשר לנשום בלי להשתעל יותר מדי מהזיהום, רק מהקור הדפוק הזה. הייתי עולה על הקו שלי מזמן אבל הוא תופס אותי בדיבור הכועס שלו, מטיח בי האשמות של דור שלם. נשען אחורה על העמוד של תחנת האוטובוס, אני מנסה להימנע משיחה אבל העיניים שלו מחזיקות אותי חזק מדי. עיניים חומות כהות, פנים רחבות ועור בהיר, קצת רפוי על הפנים. אדם באמצע החיים, כועס עלי באמצע רחוב קר ורטוב. גם הוא מחכה לקו שלו, והסיגריה שבין אצבעותיו בוערת בהחלטיות.

"אתה מבין", הוא מביט בי ונושף עשן מבעד לנחיריו, "זה לא שיש לי בעיה עם איך שאתם נראים או משהו כזה, כאילו, תשים איזה כובע או כיפה שבא לך לראש. הבעיה", הוא נושף סילון לבן כלפי מעלה ומביט בו נמוג באוויר הלילה, "זה שלקחתם לנו את הנראטיב. הייתה פעם ציונות, חלוציות, זה נגמר, ואחר כך החלטתם שכל זה שלכם. העלייה השנייה, המעפילים, המלחמה בבריטים ובגרמנים, כולם נשמת ישראל, כולם כלל ישראל הזה שלכם שאני לא יודע מאיפה הבאתם אותו". אני מתיישב על מדרגות קרות בצד התחנה. חוט מידלדל מתוך גדר ברזנט ירוקה, ואני תופס בו בין האגודל לאמה ומביט. "איזה מוח הזוי צריך בשביל הקטע הזה. בטח מעורבים בעסק הזה יותר מדי גבעולים ירוקים", הוא אומר, "אולי אפילו קוק". אני מושך את החוט בעדינות, עוקב אחרי פסי הרכבת ההולכים ונפרמים לרוחב הגדר. הרבה קוק היה כאן, אולי קצת יותר ממה שצריך. "אז אתה מבין", הוא ממשיך בלי רחמים, "מישהו אצלנו מלחין את 'פתאום קם אדם, מרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת', ובלי להתבלבל אתם אומרים, אה, זה אנחנו בעצם הלחנו את השיר, זה על כנסת ישראל וכל זה, ופתאום יושבת הגאולה עם המשיח וכל הדוסים אצלי בסלון בלהיט ישראלי משנות השישים. וגם הפלמ"ח, וגם אריק שרון וצה"ל, כולם בכיס שלכם, מקיימים את מצוות אלוהים באשכרה אחד לאחד, רק שהם לא יודעים את זה, הם לא שמו לב. אתה איתי?" אני בשלי, פורם את הגדר הירוקה של הזקן שבטח גר מאחוריה וישן עכשיו, מנסה בכל הכוח להקשיב איך האידיאולוגיה הוותיקה שלי מתפרקת לי מול העיניים. אלף פעמים היא בגדה בי, ועדיין קשה לי לשמוע איך מישהו תוקע לה סכין בגב. "הנה, שלשום יום הזיכרון, אני באמצע פקק מטריף ליד תחנה מרכזית, ובפז'ו חבוטה לידי אני רואה כמה חבר'ה משלכם, עם כיפות גדולות סרוגות על הראש, עוצמים עיניים וממלמלים בדבקות. אז אני מסובב את הידית של החלון לשמוע איזה תפילה הם מתחננים באמצע הלילה, ובאוויר הדחוס של האגזוזים אני שומע את שיר הרעות מהרדיו שלהם. בכזאת כוונה! כאילו זה תפילה שחיברו באיזה חצר חסידית. אז מילא, שישירו, אבל מאיפה החלטתם שזה קדוש, שזה דתי, שזה עליכם, התגשמות שאיפות הדתיים שבכל הדורות. מתי תבינו שזה קטע ישראלי, לא קטע דתי". הוא עוצר לרגע כדי לתפוס נשימה בין המשפטים הצפופים שלו שהוא מוציא מבטן דחוסה. "ואני אגיד לך מה, כמה שתבינו את זה יותר מהר, יהיה יותר טוב לכם ולנו. אתם לא אנחנו, ותרדו כבר מהגב התפוס של החילוניות הישראלית. יש לנו את הבעיות שלנו, אל תבואו גם עם הסרטים שלכם. תישארו בצד, תחיו את החיים שלכם, תתעסקו עם הבעיות שלכם. יש לכם מספיק, אני בטוח. כשנרצה, אם בכלל, נבוא לבד, נשאל אתכם מה השעה כאילו סתם, אחר כך נשב ונשאל אתכם דרך אגב על החיים ואלוהים והכל. אבל עכשיו", הוא הוסיף והתבונן לראשונה על הגדר שפרמתי, "פשוט תפסיקו לצעוק את השירים שלנו, לנכס לעצמכם את העבר היפה שלנו וללמד את הילדים שלכם שאנחנו, הציונים, עשינו ממש מה שכתוב בתורה, רק שלא ידענו איך לומר את זה. אה?"

אני קם מהמדרגות ומנגב את המכנסיים. לעזאזל, אני חושב, הם רטובים. קר לי. הוא מציע לי סיגריה ואני מסרב בנימוס. לא מעשן. אחר כך בא הקו שלי ואני עולה עליו. מהר מאוד נופלת עלי שינה עמוקה בספסל שמאחורי הדלת האחורית, ואני חולם איך האוטובוס משנה את המסלול הידוע מראש שלו. פונה ברמזור דרומה במקום לכיוון הדירה, חוצה את העיר הישנה כולה ומוריד אותי בתחנה האחרונה, במקום שבו נגמרים הבניינים והאספלט ומתחילים השדות החשוכים שמסביב.