"רוח רוח, רוח רוח. בשדה נפל תפוח". הוא מסתתר מאחורי סלע גדול, עיניו הגדולות והחומות נוצצות, ומפזם בשקט. ילד קטן, היית נותן לו עשר, אולי אחת עשרה, גג. ילד מתוק כזה, שעושה חשק ללטף על הראש. "הוא נפל מראש העץ", הוא מתרומם מאחורי הסלע, ויורה חץ לעבר עץ האגסים הגדול שבמרכז השדה. החץ עף במסלול שטוח מדי, ונוחת כמה מטרים לפני העץ. הוא חוזר אל מאחורי הסלע, מסתתר. החץ לא כל כך אמיתי, אבא שלו קנה לו בשוק שפתחו ליד הבית שלהם ליום אחד. זה מפלסטיק מודרני חלש, וזה יישבר עוד כמה ימים, ככה אימא אמרה, אבל הוא לא מבין בזה. בשבילו זה אמיתי לגמרי. "הוא נפל והתפוצץ", הוא מסיים בקול חרישי, לעצמו. השיער השחור שלו מפוזר לגמרי, והרוח מעמידה קווצות שיער, מזדקרות מהראש הקטן שלו. הוא מרשה לה לשחק בשיערו כמו שהוא לא מרשה לאף אחד אחר בעולם, ועוצם את עיניו מולה. שדה שלם של קמה כאילו מניד אליו ראשו בשקיעה הכואבת הזו, והוא, כדרך ילדים קטנים, לא מודע לכל היופי הזה אלא פשוט חי אותו. משתלב לתוכו כמו חלק מהעולם. "רוח רוח, רוח רוח, בשדה נפל תפוח", הוא ממשיך לפזם לעצמו, ודורך את החץ בקשת, מתחבא מאחורי הסלע, שהערבים הדמיוניים לא יראו אותו. אבא שלו היה בצבא באיזו מלחמה, נפצע וכמעט נהרג. נכנס להלם קרב. אימא שלו לפעמים צועקת עליו בלילה "אם היית מטפל בעצמך אולי הבית היה נראה שפוי", והיא מסתגרת בחדר ונועלת את אבא בחוץ, לכל הלילה. אבל עכשיו השדה, והמשימה: לפגוע בעץ הגדול פגיעה ישירה ומוחלטת. אז הוא מתרומם לאט לאט, תופס זווית אקרובטית כמעט, ויורה עוד חץ אל עץ האגס. לא בכעס, לא מתוך שנאה לעץ שעכשיו הוא בעצם האויב שלו, רק מתוך כאב של בדידות, נולד הניסיון הנואש שלו לפגוע במשהו, לומר, כאילו לעצמו, שהוא קיים, במציאות ההרוסה הזו. שהוא שווה משהו. החץ שוב לא מגיע, הוא שוב ירה חלש מדי, ונופל קצת לפני העץ. הוא חוזר אל מאחורי הסלע. הרוח מתגברת קצת ושורקת בין השיבולים שריקה של סוף האביב. הוא מתבונן בחץ וקשת הצבעוניים, הזולים, ודמעה מנצנצת בזווית עינו. עוד מעט מחשיך, והוא יצטרך לחזור הביתה, לכל הכעסים והמפלצות הישנות שאורבות לו בחושך בחדר. והוא הילד הקטן של אבא ואימא אבל זה לא ימנע מהם לריב גם הלילה, ואולי אבא ישבור איזה צלחת או מראה ואימא תסנן קללות שאין לו מושג מה הן אומרות, והוא יתחבא מתחת לשמיכה וינסה לסתום את האוזניים כמה שיותר כשהוא יודע שזה בכלל לא עוזר כי בחוץ העולם מתהפך. וכאילו הוא חוזר לעצמו, ומוציא את החץ האחרון שיש לו, ומסתכל עליו בשקט, ומחכה כמה זמן מאחורי הסלע הגדול. והשמש בינתיים שוקעת לו וצובעת לו את השדה בכתום אחרון שלפני החושך, והוא מוחה את הדמעות שזלגו ומנגב בשרוול את האף. וכשהוא מרגיש מוכן הוא מתחיל שוב לפזם לעצמו בשקט. "רוח רוח, רוח רוח", הוא מתרומם מאחורי הסלע ואומד בעיניו הגדולות את המרחק ממנו ועד לעץ. הפעם הוא לא יחטיא, הוא חייב, מוכרח ממש לפגוע בעץ הגדול הזה. "בשדה נפל תפוח", מותח את הקשת עד הסוף, עד שאי אפשר יותר, כמו שהוא מתוח בתוכו עכשיו כמו שאי אפשר יותר. "הוא נפל מראש העץ", הוא משחרר את החץ ומקווה, כל כך מתפלל בלבו שהפעם הוא לא יחטיא, שהחץ יבצע את המשימה שלו החשובה כל כך, ההכרחית כל כך. והחץ, כמו בהילוך איטי, מתעופף במהירות אל עבר עץ האגס, ואיזו יד נעלמה שעיתים היא מסתתרת ועיתים היא מתגלה, מכווינה את החץ, משום מה, בדייקנות מופלאה, לאגס אחד בשל שתלוי על ענף נמוך, וברגע הפגיעה של החץ באגס, נושר האגס אל הקרקע ומתרסק. הוא מביט בנס שקרה לו כמשתאה, וזוכר למלמל אחרי כמה רגעים את סוף השיר "הוא נפל והתפוצץ". ודמעות מתגלגלות לו על הלחי הקטנה שלו, והוא יודע שצריך לחזור הביתה לצעקות ולמריבות ולהריסות שלו, אבל משהו נפתח לו בלב והוא מצליח לבכות בלי מעצורים כל הדרך עד הבית.