בהשראת המשפט "התמוטטות" של נשמת כל חי.
(הרעיון נשאר, ניסחתי קצת אחרת...)
שמחה מאדם יקר מאירה בי אלפי שמשות,
דבר ששמחה מאלפי אנשים לא יכולה לעשות.
ולהיפך...
אם אני אוריד את הלהפך אז המשפט יאבד את התסמיך העגמומי שהיה לו בראשית דרכו.
חוץ מזה גם ההפך הוא נכון.
וחוץ מזה שלושת השבועות עכשיו, ואם אני אוריד את הלהיפך אתם תשמחו, אז אני לא אעשה את זה.
[ליצירה]
לא מסכים
אם אני אוריד את הלהפך אז המשפט יאבד את התסמיך העגמומי שהיה לו בראשית דרכו.
חוץ מזה גם ההפך הוא נכון.
וחוץ מזה שלושת השבועות עכשיו, ואם אני אוריד את הלהיפך אתם תשמחו, אז אני לא אעשה את זה.
[ליצירה]
העץ באמת נראה מפחיד, כאילו מאיים על מי שינסה להתקרב.
אבל אני לא שומע את המכשפה, איפה היא?
אני רואה מבט של תקווה בעיני הציפור,
ברקע מנגינה שקטה, אך מתחזקת...
[ליצירה]
כאב לב
העץ לא ננעץ בלב, נכון?
הוא צומח מהלב.
זה המצפון, האדם עוד אוחז בגרזן, אבל לא נותן לעצמו לשכוח את העצים.
עד שלבו נשבר ומצמיח עץ חדש, והאדם לא יודע מאיפה זה בא.
הרעיון תפס אותי חזק. תודה.
תגובות