אמא שלי תמיד עצובה, גם אבא עצוב אבל רק לפעמים.אמא עצובה כי אבא שוכח לקחת את הכדורים, גם אבא עצוב בגלל הכדורים אבל לא רק, אבא עצוב כי הוא עצוב. זה כבר לא מדאיג אותי כשהם עצובים, אני דווקא דואגת כשאבא מתחיל להיות שמח.

כשאבא שמח הוא קונה המון דברים: בגדים ורהיטים, צעצועים ומתנות... פעם הוא אפילו קנה מכונית אבל אמא לא שמחה על זה בכלל גם כי אמא תמיד עצובה וגם כי היא אמרה שאין לנו כסף ושאבא יסבך אותנו בחובות. גם אני לא שמחתי כי אני יודעת שכשאבא מתחיל להיות ככה זה אומר שהוא צריך ללכת. אני זוכרת את הפעם הראשונה שאבא הלך, חזרתי מהגן ואמא אמרה שאבא נסע לאנשהו אבל שהוא יחזור ושהכל יהיה בסדר.

"אבל למה הוא היה צריך לנסוע?" לא ויתרתי

אמא אמרה שהוא היה חייב. שהוא במאניה.

לא ממש הבנתי איפה זה מאניה אז שאלתי. אמא חייכה ואמרה שכשאגדל אני אבין ושזה לא יעזור לי עכשיו ממילא. רציתי להגיד לה שזה כן יעזור, שאם אני אדע איפה זה מאניה אני אוכל לבקר את אבא, גם אם זה רחוק, אפשר לנסוע לשם ברכבת כמו שנסענו פעם לדודה ברכה מחיפה.

מאז אבא הלך למאניה עוד כמה פעמים,תמיד אחרי שהוא היה מתחיל להיות שמח ולקנות דברים. לפעמים הוא היה הולך להרבה זמן ולפעמים לקצת אבל הוא תמיד היה חוזר.

היום כשחזרתי הביתה מהגן אבא לא היה וזה די מוזר כי אבא לא היה שמח בכלל בזמן האחרון, להפך, הוא היה יותר עצוב מתמיד.

אמא אמרה שאבא נסע ואז התחילה לבכות

"לא נורא" אמרתי לה "אבא תמיד חוזר ממאניה"

אמא אמרה שהפעם אבא לא נסע למאניה, הפעם אבא נסע לשמיים. לא שאלתי אותה איפה זה השמיים כי את זה אני כבר יודעת בעצמי אבל כמו שאמא אמרה פעם זה לא ממש עוזר לי שאני יודעת איפה זה, אני לא חושבת שאפשר להגיע לשם ברכבת...

*נכתב במקור כטקסט לקומיקס וכן, אני יודעת שכבר כתבתי על הנושא אבל יש לי חיבור אליו אז תסלחו לי...