לליאור, על הקפה של הבוקר

החתולים מפח הזבל שליד חלון החדר שלי בכו כל היום וכל הלילה. אני לא מתכוון יללו, הם ממש צרחו. לא סתם בכי רגיל אלא צרחה מקפיאת דם. שמעת פעם חתול צורח? זה כמו צרחה של תינוק שבוכה. בהתחלה חשבתי שהם מיוחמים או שהם מזדיינים כל הזמן.
יש גם נשים כאלה - צורחות במיטה. תמיד זה הוציא אותי מהריכוז כשניסיתי לקרוא עיתון או סתם לעשות משהו וגם כשניסיתי לישון. כבר קרה שנרדמתי והתעוררתי למשמע הצווחות הנוראיות הללו.

גיליתי מה קורה באופן די מקרי. זה היה ביום ראשון. יצאתי בבוקר מהבית לחתום בלשכה ועברתי ,כמדי יום חמישי בשדרה המובילה החוצה מהשכונה לכיוון תחנת האוטובוס. זה היה הכיוון של פחי הזבל ותמיד היו שם חתולים, בעצם לא ממש חתולים - נמרים. כל חתול שקל חמש עשרה קילו לפחות. הם היו אדישים אלי ובקושי הצליחו ללכת משם לעשות מה שחתולים עושים כשהם לא מזדיינים, ישנים או אוכלים. אחרי זה עוד אומרים שיש רעב במדינה. במחשבה שנייה, באמת הגיע הזמן שמישהו יבדוק לחתולים בשכונה שלי את רמת הכולסטרול בדם.

בדיוק כשאני מהרהר בזה ועומד לחצות את הכביש לצד השני אני מבחין בחתול בלי אוזן ובעוד אחד בלי זנב. זה בטח לא מקרבות חתולים - על מה בכלל יש להם לריב? במילא הם לא יכולים לזוז מטר עם הבטן שיש להם. קיבינימט! מי יכול לעשות כאלה דברים איומים? פחד אימים, זה כמו ג'ק המרטש של החתולים. כל הדרך ללשכה וגם שם זה לא הפסיק להטריד אותי. כל כך הייתי שקוע במחשבות על מה שראיתי עד שהרוסייה עם השיער המוזר, שתמיד מטפלת בתיק שלי שאלה אותי משהו ואני השבתי  לה "חתול". איכשהו יצאתי מזה כשהיא אמרה לי שאין אפשרות ביטול ואני הנהנתי בראשי לאות הסכמה.

בדרך חזרה, באוטובוס, נזכרתי בירון שהיה חבר טוב בזמן הצבא. תמיד על הבוקר היינו אוכלים בשק"ם קרואסון שוקולד, שותים קפה הפוך ומדברים על החיים שאחרי שעות הצבא. פעם הוא סיפר לי שהוא חנך איזה ילד משכונת מצוקה. היה איזה יום שהם דיברו על משהו בדרך למטה, למכונית שלו ועמדו להיפרד. ממש לפני שהם נפרדו שאל אותו ירון, כבדרך אגב אם הוא חוזר חזרה הביתה או שמא אימא שלו ביקשה שיקנה משהו במכולת. הילד הזה, בן ה-10, אמר לו שהוא ממהר כי החברים שלו מצאו מזרקים, תפסו חתולה והם הולכים "לנתח אותה".  ירון, שסיפר לי את כשהוא מלא חלחלה כולו, עצר לרגע והסתכל קפוא, כשכל איבר שבגופו הפסיק את תיפקודו, על הפוטנציאל העברייני . אחרי שהוא הצליח להתאושש הוא אמר לילד, באדישותו האופיינית, תוך שהוא מביט בו בעיניי הקרחונים הכחולות שלו שכבר קרסו וגרמו למפולת שלגים באלפים, "לך הביתה, תום. פשוט...לך הביתה. אל תעשה שטויות" וליטף לו את הראש.

כדי לחזור לעצמו מהסיפור המזעזע, לגם ירון ביד רועדת מכוס הקפה המהבילה בתוך כוס קרטון זולה וכמעט נחנק אחרי. מאז הסנוב מדניה הספיק להשתחרר ולנתק איתי קשר. בדיעבד אני לא מאשים אותו. באותה תקופה שהשתחרר, הייתי עדיין חייל סדיר וכל מה שהיה לי בראש היה צבא. יום אחרי שהשתחרר ליאור הוא ירד לסיני וכשהוא חזר מסטול כולו אני הייתי הטלפון הראשון שהוא קיבל יחד עם זיוני שכל על אנשים שהכיר ביחידה ושגירדו לו את הביצה השמאלית.

בכל אופן הנה אני מנסה לגבש תוכנית מה לעשות על מנת להפסיק את האימה וצרחות הנוראיות כי המצב הפך לבלתי נסבל. ביום שני כבר לא הצלחתי להחזיק את עצמי ופשוט רצתי מהדלת אינסנקטיבית, דרך המדרגות אל החצר וממנה אל עבר הכיוון המחושב של הקולות. עמדתי כמה שניות באמצע הרחוב וחיפשתי את מקור הרעש. בסופו של דבר גיליתי שזה יוצא מהבית הסמוך, שהיה איזה מעון "כל-היום" כזה שאיזה סבתא אחת ניהלה בחצר האחורית של הבית שלה על מנת שהורים יוכלו לזרוק אליו את הילדים שלהם כדי שלא יפריעו להם בקריירה. מעניין שתמיד חשבתי שזה בית משוגעים לעבריינים צעירים בגלל הילדים שהיו רצים בצרחות מטורפות אל הכביש הסמוך לקול חריקות בלמים. את הבית חסמה גדר בגובה של מטר וחצי שהייתה בעצם דלת הכניסה. הגדר הייתה פתוחה לרווחה ונכנסתי בלי להפעיל כוח. ראיתי את הסבתא דרך החלון של הסלון שלה כשהיא מסדרת ומשקה את העציצים שבפנים.
 
פניתי לכיוון החצר האחורית, ממנה הגיעו הצווחות והבחנתי בשני ילדים שמנסים לתפוס חתול קטן ומבועת, אבל מפותם היטב, כשכל אחד מהם דוחק אותו לפינה אחרת. צעקתי עליהם שיפסיקו אבל אז אחד מהפישרים הקטנים האלה, שעוד לא מלאו לו חמש שנים וכבר הייתה לו פלולה ליד האף, הסתובב אלי ואמר לי ללכת להזדיין כי הם יעשו מה שבראש שלהם. ואני, מה אני יכול לעשות לילדים בני פחות מחמש? אז עליתי לדבר עם הסבתא הנחמדה וספרתי לה מה קורה. התברר שלסבתא לא היה אכפת בכלל. קודם כל היא לא האמינה לי, אחר כך קראה לי שקרן ומשיג גבול ולקינוח אמרה שאם אני לא אעזוב מיד את המקום היא תזמין משטרה. כשירדתי החתול הקטן כבר הצליח לברוח מבני הזונות הקטנים והם בטובם קיללו אותי.

התייאשתי וחזרתי הביתה. יום אחרי, כשהתעוררתי בבוקר זה לא היה לקול ציוץ הציפורים. משהו הסריח לי מתחת לחלון ולא ממש ידעתי מה זה. פתחתי חריץ קטן לאיוורור החדר שלי ובלי שום אביזר הסנפה מיוחד תפס אותי ריח חזק כנראה של פגר שמצא את דרכו האחרונה מתחת לחלוני. כבר לא הייתי צריך יותר מזה, הרי אני לא אמצא גופת אלמוני כבן שלושים ובטח שלא אלך לזהות את מיצי. לא יכולתי לעשות כלום עם זה וגם היה שקט כזה כמו שיש בשדה קרב, אחרי שהכל נגמר. כמה שעות אחר כך צרחה מקפיצה אותי משולחן הצהריים ורק אחרי כחצי דקה של חוסר ידיעה, אני נרגע ומבין שזה התינוק מלמעלה שלא קיבל ציצי בזמן. אחרי האוכל הלכתי לישון את שנת הצהרים  שלי בן 21, עייף ומובטל עם זיפים.

לא הצלחתי להרדם בקלות ובסופו של דבר החלטתי, בתקווה להרדם משיעמום, למקד את המבט שלי במתנת השחרור שקיבלתי מהחברים שלי לפני שעזבתי את היחידה שלי. בזמנו תליתי אותה על הקיר עם שני ווים על יד השעון המכוער שקיבלתי מ"בנק מרכנטיל ראמאללה" כשפתחתי אצלהם חשבון בנק. היה זה מחבט בייסבול בתוך קופסת זכוכית עם הקדשה - "לדני, תודה על הכל. מהחברים".  תמיד זה שעשע אותי לחשוב מה הביא אותם לתת לי אותו כמתנת שחרור. אחרי זה נרדמתי רגוע כשאני חושב על האנשים שהכרתי.

בשתי דקות לשש הקפיצה אותי מהמיטה יללה מוכרת. זה כבר היה יותר מידי בשבילי. קמתי מהר, שמתי נעליים והתכוונתי לצאת אליהם. בדיוק לפני שיצאתי מהחדר קלטתי את המחבט מול העיניים שלי. לא היססתי הרבה ולקחתי אותו ליד, לכל מקרה. חשבתי כמה טוב שרונן זרק את הרעיון לקנות לי אותו. הזעקות המשיכו, קולניות מתמיד. הגדר הייתה נעולה לשם שינוי וחייבה אותי לקפוץ מעליה. קודם זרקתי את המחבט מעליה, אחרי זה עברתי בעצמי. הזקנה השקתה את שיחי הפרחים עם צינור מצידו השני של הבית ולא ראתה אותי נכנס. לחצר הגעתי בריצה עם המחבט ביד. הפעם חיכו לי כעשרה גמדים צמאי דם חתולים. התקרבתי אליהם מאחור וברגע שראיתי סכין יפנית בידו של אחד וחתול בידו השנייה אני מודה שאיבדתי את שפיותי. עם קול סמכותי ומחבט שקיבלתי במתנה הכתי קלות ובקצביות על כף ידי שלא אחזה בו. התקרבתי ודרשתי שיפסיקו. איך ילד קטן כל כך יכול לגרום כל כך הרבה סבל?

המנהיג עם הפלולה פנה מצידו לחבריו ושבעה מהם הקיפו אותי בעוד השניים הנותרים עזרו למפולפל במשימתו. המעגל הצטמצם עוד יותר ובסוף אחד מגמדים אזר אומץ קפץ על הגב שלי בעוד כל היתר בועטים בי. השתחררתי מהעלוקה שעל הגב והוא נפל ופתח את הסנטר. האחרים שעלו עלי נפלו כמו זבובים. כל הזמן הזה הסתכלתי לראות מה קורה עם החתול בין חריצי העירבוביה שיצרו הזרועות שלהם.
מיהרתי כי ידעתי שרק אני יכול להציל אותו. כמה דקות אחר כך שכבו שבעה ילדים שבורים ומדממים על גבם בחצר האחורית של איזה סבתא אחת ואני התקרבתי לשלושת בני הזונות הקטנים שנשארו שלמים. הגעתי אליהם ועוד לפני שהם הבינו מה קורה כבר הספקתי לרסק את יד ימינו של נושא הכלים של המפולפל וללטף את ראש הסגן שלו בעזרת מחבט אדום מדם ילדים עם הקדשה מתקלפת. אחד שכב בפינה מבלי לזוז והשני ישב  לידו ובכה תוך כדי שהוא מחזיק ידו השבורה ומלאת הדם. אני לא יודע מעיין קיבלתי כוחות כאלה. אולי מהסיפור של ירון.

כשראה אותי הילד עם הפלולה ליד האף הוא עזב את החתול, זרק את הסכין היפנית מאחורי העץ והתחיל לבכות. הוא בכה כמו תינוק, צרחה איומה כזאת. הסבתא לא התעניינה, בטח חשבה שזה עוד חתול. הוא נפל על הברכיים והתחנן אלי, רגע לפני שדפקתי גם לו את האלה בראש והוא נפל מחוסר הכרה על הדשא כשההקדשה ממתכת זולה דבוקה למצחו בעזרת דם חבריו. קילפתי אותה מראשו חסר ההכרה ושמתי בכיס המכנס שלי. אחרי שטיפה קלה במים זורמים היא תהיה כחדשה. בכל מקרה כשעבודתי שם הסתיימה, עזבתי את החצר ויצאתי את הגדר כמו שנכנסתי. הסבתא הנחמדה עדיין השקתה את הפרחים שלה כשחזרתי לישון בשקט. עכשיו שיחפשו אותי.