אם הייתם מסתכלים עליו מבחוץ לא הייתם שמים לב לשום דבר יוצא דופן, סתם בחור צעיר עומד בתחנה המרכזית ומחפש את הרציף שלו. בכיס של המעיל יש לו סיגריות ומצית, וארנק ומפרט צהוב וגם צו גיוס עם תאריך שכבר דחו לו פעמיים. הוא מוצא את הרציף ומתיישב על הספסל, בוהה באיזה נקודה סתמית עד שהאוטובוס מגיע, הוא סוחב את עצמו במדרגות ונותן לנהג את הספח ששלחו לו בדואר, אותו ספח נסיעה שצירפו ביחד עם הזימון לקב"ן.
זו לא הפעם הראשונה ששלחו לו זימון כזה, רק שבפעם הקודמת שהפנו אותו לחוות דעת הפסיכיאטר השיב שהוא לא חד משמעי לגביו.
מה שבעצם קרה שם זה שהפסיכיאטר קיבל אותו במקום העבודה שלו, באותו בית חולים ששם היה מאושפז החבר הכי טוב שלו, עוד איזה "משתמט" שבדיוק העבירו אותו למחלקה הפתוחה, ובזמן שהוא חיכה לתור שלו הוא הלך לבקר את אותו חבר וזה קצת שיפר לו את מצב הרוח, לא הרבה, אבל מספיק בשביל לתהות אם הוא באמת דיכאוני.
האוטובוס עוצר בתחנה והוא מדדה במדרגות למדרכה, נבלע בין חבורת לובשי מדים. הוא מגיע לבסיס ומחפש את מספר החדר שכתוב בדף שקיבל, הוא מחכה קצת ובסוף קוראים בשם שלו, אז הוא נכנס. בפנים יושבת בחורה צעירה מה שקצת מערער אותו, כי הוא לא רגיל לבנות.
הוא מתיישב מולה בראש מושפל מעט והיא שואלת אותו יותר מדי שאלות.
תוך כדי שהמוח שלו מנסה לעשות סדר בבלגאן הוא מתחיל ללחוש בקול של אדם שכבר שכח איך לדבר שבסה"כ רצה להתגייס ולהיות כמו כולם רק ש"כולם" קצת מפחידים אותו בזמן האחרון והקולות שלהם מתערבבים עם הקולות האחרים. חוצמזה הוא כבר נלחם מספיק עם אנשים והנשק היחידי שהוא מכיר זה גיטרה, הצלילים שלה נשמעים טוב יותר ממטח יריות.
היא מקרבת את ראשה ומתאמצת להקשיב לו, בסוף משתכנעת חותמת על הפטור ושולחת אותו לעוד סדרת בירוקרטיות שכל אחת מהן נדמית לו כמאמץ בלתי אפשרי.
בדרך חזרה הביתה הוא שוב עובר בתחנה המרכזית, מתערבב עם כולם, רק שהפעם בכיס המעיל שלו חוץ מסיגריות ומצית, ארנק, מפרט צהוב וצו גיוס יש גם חתיכת נייר שאומרת שאפילו אם יום אחד יצא מהבור הזה הוא יצטרך לספר לכל מי שחושב שיש לו זכות לדעת על דכאונות ובדידות והתקפי חרדה לספר או לבחור שלא בידיעה ברורה שכולם יתייחסו אליו כאל, אתם יודעים... משתמט.
