לאף אחד לא היה כוח לשמוע את הפטפוטים של שולמית. בדרך כלל פשוט אמרו לה לשתוק. זה לא שהייתה שותקת כשאמרו לה, אבל זה הדבר הכי טבעי לעשות כשאתה רוצה שמישהו יפסיק לדבר. היו לה אוזניים רגישות.
אמא שלה הייתה שולחת אותה לחדר כל פעם שדיברה יותר מדי, ואבא שלה היה פשוט מתעלם ומקווה שמתישהו היא תפסיק.
הרבה הורים מחכים בקוצר רוח ליום שבו הילדים יתגייסו סוף סוף ויעזבו אותם בשקט, אבל ההורים של שולמית היו חסרי סבלנות יותר מכולם.
כשתגייסה שולמית, הוריה נשמו לרווחה. הם נשמו לרווחה כל כך בקול, עד ששולמית התחילה לחשוב שהם לא אוהבים אותה.
זה לא היה נכון. חלק מהזמן הם דווקא מאוד אהבו אותה.
המחשבות החלו להציף אותה. קולות בתוך ראשה היו אומרים לה: "הם לא אוהבים אותך."
בהתחלה, חשבה שולמית שהיא מדמיינת, אבל לאט לאט נעשו הקולות חזקים יותר ועיקשים יותר.
"הם לא אוהבים אותך. את יודעת שהם לא אוהבים אותך. הם ההורים שלך. והם שונאים אותך."
"הם שונאים אותי," חזרה שולמית. "הם שונאים אותי."
גם בצבא לא אהבו אותה. המפקדים היו צועקים עליה כל פעם שפתחה את הפה, ואף אחד לא התחבר איתה, כי ידעו שאם רק תתחיל לדבר זה לא ייגמר עד קץ היקום, ואולי גם אחרי מה שיבוא אחריו.
כשלא היה לה עם מי לדבר, הייתה יושבת וחושבת. היא חשבה הרבה מאוד, יותר משחשבה אי פעם. והמחשבות שחשבה היו מדכאות, וככל שחשבה אותן יותר כך הייתה מדוכאת יותר, עד שלבסוף הגיעה למסקנה המדכאת-בלי-שום-ספק – שאין אף אחד בעולם שאוהב אותה.
"אף אחד לא אוהב אותך. כולם שונאים אותך. כולם. ואולי את יודעת למה אף אחד לא אוהב אותך?"
משם היו המחשבות גולשות לשנאה עצמית, רחמים עצמיים, כעס על העולם ומרירות באופן כללי.
שולמית התאבדה אחרי שבעה חודשים. היא ירתה לעצמה בראש.
אף אחד לא שם לב, עד שקלטו את השקט הפתאומי שהשתרר בבסיס.
תגובות