אני רוצה לבכות אך לא יכול,

נמר לי הדמיון

והדמעות אינן עולות אל פני השטח.

אני רוצה לבכות אחוז בשיגעון

ולבכות אותי כל עוד אני עוד חי,

אני רוצה לבכות על העבר, על העתיד,

על מה שלא יהיה עוד.

אני רוצה לבכות

אל לא יכול,

נדם המשורר שבי,

לעת עתה, אני מביט על התקרה,

וממאן להאמין לרפיון הכח

אחרי ככלות הכל- אני הוא עוף החול

אני ניזון מהעפר, מרגעי משבר ושבר,

אני צומח ועולה מתרעלת הנפש,

משיגעון הנשמה, אשר פורחת ועולה

אולי אני עודני משורר

שוזר מילים בחוט הדיו,

שבוי בתוך בקבוק של דיו,

נשאב לתוך אותו גליל העט

שופך דמי, נובע אל הדף.

אני עוד חי, אני עוד חש

דמעות חמות נובעות מתוך עיני

הופכות מילים לשלוליות של דיו

וממלאות אותי באושר אין סופי;

אני עוד מסוגל לכתוב, לשפוך דמי על דף נקי

בשרותו של עט מסור,

ולהפוך מילים לשיר

לתת לדף עוד מעצמי

והדמועות, דמועת שמחה,