בילדותי הייתי רצה בשדה של מרשמלו. אפילו שאין לי ממש זכרון חד מאותה התקופה, או אפילו הוכחה, אני יודעת שזה נכון. כשהייתי קטנה הייתי רצה בשדות של מרשמלו, וקוטפת נשיקות מקני סוכר.
אז למה היום במבחנים, כשהיה צריך להשלים משפטים, הפסיכולוגית הבוחנת הסתכלה עלי במבט מוזר?
היא לא ראתה אף פעם שדות של מרשמלו?
אולי היא שכחה שגם היא הייתה שם.
אני מחפשת את האנשים שיודעים שהם היו בשדות ההם.
שלא צריכים את ההוכחות, הדפים, הצילומים. עצם הידיעה, זה מספיק.
בילדותכם הייתם רצים בשדות של מרשמלו. אתם זוכרים. את המגע של הרך שלהם בכפות הרגליים, את הטעם. אתם יודעים שהייתם שם. כשהייתם קטנים הייתם רצים בשדות, והייתם קוטפים נשיקות מקני סוכר..
אז למה היום בחיים, כשאתם מדברים בניכם, ועובדים , אתם מסתכלים עלי במבט מוזר?
אני יודעת שגם אתם ראיתם שדות של מרשמלו.
אל תשכחו את השדות.
תדעו שהייתם שם.
תגובות