אני ממש רוצה להיות בת 67. אני בטוחה שהמספר הזה נצרב לי בזכרון רק בגלל המלחמה, אבל הוא נראה לי כל כך יפה.

אני רוצה להיות עם שיער לבן, ארוך. מדברת בשקט, כי אחרי כל כך הרבה שנים של עשן, למי יהיה קול וריאות לצעוק??

הגוף בלוי, שפוף, קמוט, נבול. רואים מטושטש, שומעים רק מקרוב.

אבל מה רע לראות את התמונה לא כל כך חדה? להעלות ספקות במציאות הויזואלית? לדמיין המשכים של צורות? מה רע להתקרב לאנשים שמדברים איתך, למרחק לחישה?

המכונה על סף פירוק. כמה שברוב חיי אני יודעת שהגוף, הוא.. הוא רק גוף, הוא רק כלי..אני גם יודעת שאני משועבדת אליו בעל כורחי, בצורה שנראית לי טבעית ומתוכנתת גנטית. הרי זה הכל בשביל הצאצאים. גיל צעיר פוריות למשוך זכרים. אין הבדל בין בני אדם לחיות אחרות, כולנו חיים כאן ע"פ אותם הקודים הפשוטים כבר עשרות אלפי שנים.

אתה מתנתק בצורה כמעט מוחלטת מכבלי הגוף. שזה די אבסורד יחסית לזה שבמקום לגנדר אותו אתה צריך לתפעל אותו יותר. בעיות גב, בירכיים, מפרקים לב, מח שמתחיל לזייף. ועל אף, או אולי בעצם בזכות התפעול, אתה מבין את הקלוקלות. מבין בצורה שאני בתור 20, לעולם לא אצליח. אתה יודע. אתה מרגיש את הכלי מתפרק, ובניגוד מוחלט להוויה שלך שממשיכה לתפקד- הקונטרסט הזה, הוא..הוא ההבנה.

אני רוצה להסתכל אחורה, ולומר א-מחייע! סיימתי עם זה! ההורים שלי תמיד אמרו שאני לא מסוגלת להתמיד בשום דבר, והנה, התמדתי בדבר הקשה מכולם, ועוד עברתי את זה בהצלחה, עם חיוך. רואים אותי שם מלמעלה? בת 67. 67 שנות התמדה למרות כרוניקה צורמת של בריחות מדברים מחייבים, באשר הם.

לחיות 67 שנה בעולם המסריח הזה, ..  . זה נראה לי מכאן משימה בלתי אפשרית. מבחינתי רק להגיע לגיל הזה יהיה כבוד וגאווה. אני כל כך אשמח ביומולדת 67 שלי:)  להסתכל על הכל מאחורה, אם אני בכלל אזכור משהו. להרגיש את השקט הפנימי הזה, את ההשלמה. בלי להתרוצץ כל היום, ולהרגיש שהכל פתוח והרשות נתונה. בלי הלחץ התת תודעתי, או בעצם כל כך תודעתי ומשתלט של לחיות בימינו.

את את שלך עשית. עכשיו יש לך איזה עשור וחצי להסתובב פה, כמו מלאכית קטנה מכווצת, עם ההילה הלבנה שלך, עם הרוגע הקוסמי הזה, השלווה האינסופית, הרוך והעדינות שנובעים מעודף בעיטות ועודף שנים.

מוות במלוא הדרו. אני רוצה להיות בת 67, מלאך המוות.