יש לי יומולדת 20 ביום רביעי הבא, ישר כשאני חוזרת מעזה.

אחרת בטח לא הייתי כותבת את זה. רוב הסיכויים שהייתי פשוט לוחצת על איקס, סוגרת ומשאירה בתיבה בלי להסתכל.

אבל אתה יודע איך זה איתי, הכל חייב להיות כל כך קשה וכואב, מסורבל מתאבק, אמביוולנטי, וליומולדת 20 יש פרויקט. אני לא יודעת להסביר לך מה הפרוייקט אבל זה בהחלט לא חלק ממנו.

אני מנסה לפרק את המשבר לגורמים. לנתח. לאנלז.

אני רוצה להכניס לרשימה מסודרת את מה שקורה לי.

כמו שהולכים לרופא, ויש לי תסמינים של חום, שיעול וחולשה כללית בכל הגוף. והוא ישר יודע, זה לא דלקת קרום המח.. תנוחי יומיים ויעבור. מדפיס: צינון קל, 24 שעות מנוחה. משוחררת.

חותם. מחייך. משלח.

תסמינים: כשרושמים שם של אמן בקאזה כל השירים האפשריים שלו עולים על המסך. פעם גיליתי במקרה שכל השירים שלי בקאזה, בלי קשר לאיזה אומן או לאיזה סוג מוסיקה היו באותו הסגנון:
alive,beer,beach,cocaine

אווירה שמחה וחופשית כזאת. פתאום שמתי לב לשמות של השירים שהורדתי עכשיו:
and no one knows im gone ,closing time, dead man walking, everything goes to hell anyway.

:)

איבדה את הנוחיות התמידית שלה, חלומות מציאותיים, שרירים מדולדלים.

אני חושבת שזה הזמן להודות שהצבא ניצח. ניפץ שבר מעך אותי לגמרי. אולי זאת אני  וכל ההתנגדות הכוחנית הזו..לאן זה כבר היה יכול להוביל אם לא אלי? זה לא שיש אדם אחד שהוא המערכת ואליו יכולתי להפנות את הכל.. זה כולם. כל אחד מהם, אפילו הדס המשקית תש החמודה..אפילו היא הצבא.

וכשאת מפנה כל כך הרבה כעסים וביקורת החוצה, שוטפת, משפריצה אותה...זה מכה רק בך..כי אין לזה פשוט שום מקום אחר להיספג. את היחידה שמודעת לזרם הביקורת הזה..הם לא מסוגלים להבין או לראות את זה, איך זה יכול לחלחל אליהם??? מה חשבתי לעצמי..טוב, זה הרי לא ענין של מחשבה .

24 שעות מנוחה מלחיות יכול להיות פתרון טוב. להשתחרר מהגוף הזה.

תחתום לי. תחייך אליי. תשלח אותי מפה כבר.

אולי בכלל יש לי דלקת קרום המח?
אין לי פואנטה. זה עצם הכתיבה, לסיים וללחוץ על save .

אין לי פואנטה. זה עצם השאיפה,                        לסיים

זה לא באמת משנה אם משהו עובר בי, נגיד איזו סופה מגנטית (שיש בה בעיקר את הצד של המינוס) או שאני עוברת באיזו תחנת מעבר אסטרלית.

מה שחשוב זה שלא הייתי יודעת שיש התרחשות אם לא היה בחוץ. אם לא היו אנשים שאני יכולה להרגיש לגמרי לא נינוחה איתם, אם לא היו לי קשרים גרועים ואנשים גרועים בחיים לבקר, אם לא היה קיץ שהיה גורם לי להרגיש עוד יותר לא קשורה לתמונה הבהירה והחדה שיש בימי השמש המבזים האלה.

מזל, מזל שיש בחוץ.

רופא יקר,

אני אבודה, אני שבורה. איבדתי את האהבה לקיום. אני שונאת בני אדם. ואני דרמטית כל כך, שכשאני חוזרת אחרוה לקרא מה כתבתי זה מקמץ לי את הגבות וגורם לי לעיוות בפנים. אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה. אבל זה דווקא לא מה שמשנה לי, כי רוב הדברים שאנשים רוצים הם לרוב לא הדברים הטובים בשבילם. אני יודעת שאתה יודע מה טוב לי. אני סומכת על הטיפול שלך.

רק תחתום לי שיהיו פירות ראויים.

תחייך אליי.

תשלח אותי מפה כבר.