בשלהי אוגוסט, בבוקר שרב כאשר אד עולה מאדמת הטרשים הקשה של ,יערות ירושלים, ומפלס את דרכו למעלה מבעד למחסום ענפי הברוש והאורן, בדרכו אל הרקיע הלוהט ,מתאספים מאות אנשים בשנית כדי לחלוק כבוד אחרון(אהההח כמה אירוניה טמונה בביטוי הזה), לאדם  שנטמן כבר לפני שלוש שנות כאב באדמת החול לחופיה הדרומיים של ארצנו הקטנטנה. והנה שוב ,פוערת האדמה את פיה ודורשת את ששיך לה את שנלקח ממנה בחזקה ,את בנה האובד שנלקח כבר מאמו פעם אחת, ועתה הוא נלקח  גם מאמו החורגת  והאוהבת, מאמא אדמה .ואמא אדמה תובעת את ששייך לה, תובעת היא את  מנוחותו האחרונה בהחלט של בנה האהוב בחיקה הבוטח, תובעת היא את עלבונו של מי שלחם וחלם ונפל על הגנתה, תובעת היא את שלוותו, שלווה לה הוא ראוי שלוות עולמים ,תובעת היא את איחוי ליבה השבור בשנית של אימו, שהיא בניגוד לאמא אדמה לעולם לא תזכה שוב לערסל בין זרועתיה את בנה ,את יחידה, את אהבתה. היום האדמה תקבל את מבוקשה ,ואמא, אמא הולכת  עכשיו הביתה ,אם יש בכלל כזה מקום ,להזיל דמעות שכבר יבשו, לפתוח פצעים שעוד טרם התחילו להגליד, לחטט בנבכי השאול של תהומות השכחה ,להריח שוב את בגדיו, לקרוא שוב את דרשת הבר מצווה שלו, לפתוח שוב את כל אלבומי התמונות האסורים והכואבים כלכך, ולקבור, כן לקבור לקבור לקבור   לקבור שוב את הבן שלה שוב .איזו מין קללה אכזרית ומתועבת היא זו, לקבור שוב את בנך . והשכחה , השכחה שתשוב ותכסה את הכל ,גם היא לא תוכל למחוק ולעטוף, ללטף ולסלף  את ימי הפורענות הללו, מפני שהמתים כמו מתים לא שוכחים לעולם