דון סרליונה ישב במשרדו, סיגר תחוב בפיו ועיניו בוהות בחלל החדר. איש מהסובבים אותו לא אמר מילה, כולם ידעו על מה הוא חושב.
לפני כמה ימים נכנס למשרדו של דון סרליונה, משרד הנמצא בחלקה האחורי של מסעדה איטלקית ידועה, טוני "חד העין", אחיינו ויד ימינו של הדון, והציב בפניו עובדות. אמר לו כי בנו של הדון ג'ימי כבר בן 16 ועוד לא הוכנס לעומקו של ה"עסק המשפחתי", מסתובב על האופנוע שטח האהוב שלו ועושה בושות בפני ה"משפחות" האחרות. הגיע הזמן להכניס אותו ל"עסק". דון סרליונה לא היה מרוצה מהעניין, אבל ידע שכל אנשיו דוחקים לזה. יום לאחר השיחה עם טוני "חד העין" הזדמן לדון "עבודה", שהיא לא בשמים, שיוכל לערב את בנו בה. סך הכל מדובר בגביית חובות קטן מויני בעל חנות הדגים, עבודה שכל ילד בן 16 מסוגל לעשות. אז ככה יצאו להם אנשי סרליונה, טוני "חד העין", מיקי "המרסק", דני "הברזל" וג'ימי "הבן", הם נכנסו בחליפותיהם לפורד מוסטנג שחורה מצויידים באלות בייסבול, מפתחות שוודיות, וכמובן כל אחד ו"הכלי" שלו, לג'ימי נתנו
עינו של הדון המשיכו לבהות באוויר, מחכה לדעת אם בנו הצליח, אם לא. לפתע פרץ למשרד טוני "הקטן". "דון כל העסק השתבש, לויני היה שם גיבוי והבן שלך היה כל כך שאנן שבגללו איבדנו את דני "הברזל", ויני "הכה" את אחד אנשינו הטובים, והכל באשמת ג'ימי שגם התרשל".
הדם של דון סרליונה עלה לו לראש, הוריד במצח עמד להתפוצץ, הוא קרא לכל הסובבים אותו לצאת החוצה. הוא צריך להחליט, בדרך כלל מי שמאכזב אותו, רואה את קרקעית הים, אבל זה ג'ימי, הבן שלו. הדלת נפתחה, נכנסו טוני "חד העין", מיקי "המרסק" וג'ימי. דון סרליונה, שהיה כעוס ברמות גבוהות, על זה שאיבד אדם על פעילות קלה כל כך, ועוד יותר על זה שבנו אכזב אותו. כשראה אותם שלח את ג'ימי החוצה לפני שהספיק לפתוח את הפה, ונשאר להתייעץ עם טוני ומיקי. עוד באותו לילה נעמדו על הגשר המוכר כל כך לאנשי דון סרליונה רק שהפעם היו אלה גלגלי אופנוע שהושקעו במלט. וכשג'ימי שאל "למה?" כולם אמרו לו "שתוק ותגיד תודה."
"ויחר אף ה' בארץ ההיא..." (דברים כ"ט, כ"ו)
נקט הכתוב לשון זו, מאהבתם של ישראל, שבשעת כעסו שפך זעמו על העצים והאבנים ואת ישראל הגלה מעל הארץ. כמו שנאמר אחר כך "ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול.." היינו ה' במידת הרחמים שירחם עליהם יתשם ויוליכם לגלות שלא יאבדו לגמרי. (מעם לועז)
תגובות