איש אחד ולו זיכרונות רבים

חלק ראשון:

חושב על ימים עברו,

על שנים שנעלמו מבלי שוב,

נזכר בחיים ישנים שהספקתי לשכוח,

חיים שאליהם לעולם לא אשוב.

מיטלטל כמו ספינה קטנה,

עם מפרש בודד מנייר עיתון,

בינות סערות הנפש והזיכרון,

נזכר בי בגרסה קטנה,

על כל הדאגות והשמחה,

על בריונים שהכו בי צלקות,

והספינה הקטנה מטלטלת,

כאילו עלתה על איזה שרטון,

כאילו סופה הכתה במפרשיה מנייר העיתון,

פצעים ישנים שהספיקו להגליד,

נפתחים לרגע עם תחושה חמצמצה,

רגשות שכבר הספיקו להחליד,

יוצאים בקולות תרועה.

ולפתע עיני נפקחות,

לא מוכנות להמשיך לחקור,

ללכת עוד לתוך העבר שחלף עבר,

ולפתוח פצעים שהזמן כבר קבר.

אך לא לעולם ניתן לשלוט בעיניים,

מה שיסתירו עם מאמץ ניכר,

יתגלה בסופו של דבר כשהראש על הכר,

כשהן עצומות, חלשות, אז בשנית יופיעו הזיכרונות .

חלק שני

מרחף בתחושה של שמחה,

לא קשור לדבר שנעשה,

צופה לא נראה במחזות ישנים,

שנחקקו בראשי ולא נשכחים.

רואה כיצד צפה לה שם צורה,

ספינה קטנה עם מפרס מנייר עיתון,

האיש שבתוכה דומה קצת לי,

עיניו הקשוחות לחות,

הוא צופה בדברים קשים,

מחזות שהוא לא רוצה לראות.

שריריו הרבים נצמדים,

גבו מזדקף מבלי משים,

ראשו נד בחוסר מנוחה,

הוא לא רצה לראות את שראה.

והוא נעלם לו חיש,

בינות מסדרונות רבים,

שלאן הן מובילים לא ידע איש,

רק הוא ידע עמוק בפנים.

אני ממשיך לצעוד בין זיכרון לזיכרון,

רואה כיצד פעלתי אז,

ומסתכל עליי היום.

שנים רבות עברו מאז...

זיכרונות ילדות מתוקים

גוברים על המרים,

וליבי נמלא באושר,

הנה זיכרונות שכיף לזכור,

זיכרונות שמעלים חיוך לשפתיים,

על טעות טיפשית שעשיתי אז,

על אנשים נחמדים שהקשר עמם עבד,

על טיולים ברכב וברגל

ובכלל על חיים שנאבדו מבלי לשוב,

חיים שרק כשאני עוצם עיניים,

או מתנתק מהמציאות,

אני יכול לרגע להיזכר,

ולו במעט,

על תקופה אחרת,

תקופה שעברה,

ואני כבר אחריה...

חלק שלישי

דמות שלישית

אחרונה,

עשתה את דרכה,

לבדה,

היא עצמה עיניה ונעלמה,

בינות ערפיליות של שינה.

היא ראתה שם כך

עוד שתי דמויות,

האחת בתוך ספינת קטנה מפח

והשנייה מרחפת לה בזחיחות בין הזגוגיות.

היא נעמדה במסדרון של זיכרונות,

שכל אחד מהם מוביל למקום שונה,

היא ראתה שם דם וכן שתי דמויות,

כל אחד מהם פוסע למקום אחר.

הדמות הראשונה,

של איש צעיר וחסון,

שריריו קפוצים בדאגה,

בחשש למראות הרי האסון.

הוא הפליג לו סתם כך,

בסירה מפח,

ועם מפרש מנייר עיתון,

סירה רעועה שלא חדלה לרטון.

היא השמיע קולות לחישה,

קולות של עצבות וקדרות,

היא צעקה,

אבל הוא המשיך ללא לאות.

הסירה הרעועה סירבה להתקדם,

אך רוח פרצים נשבה,

הנייר עיתון הוסט במעט,

והסירה המשיכה בדרכה.

איש חסון וצעיר,

שלא רצה להיזכר בעבר המצעיר,

אבל למרות זאת הוא חזר,

הוא רצה להתעמת עם העבר..

ודמות שנייה,

שמחה, שאננה,

היא התקדמה גם היא לבדה,

אך נראה כניהנת מחברתה שלה,

היא צפתה בזיכרונות נוגים

ברגעים מאושרים של החיים,

ולרגע אחד קט היה נדמה,

שהיא נהנית יותר להיזכר,

מאשר ליצור זיכרונות חדשים בהווה.

והדמות השלישית,

שצפתה בשתיקה,

הביטה בשתיים כלא מבינה.

למה?

למה אותו האיש נזכר,

בשני סוגים שונים של זיכרונות,

האם בזיכרון הראשון והלא נעים

הוא נזכר מבלי משים,

כשאין לו שליטה,

בזמן השינה,

בתת מודע?

ובזיכרונות הנחמדים שמנסים קצת לבעור,

כמו גחלת קטנה שמפיצה אור,

הוא גורם לעצמו ליזכור,

הזיכרונות שכביכול עושים נעים בלב,

האם הוא משכנע עצמו שאותם הוא אוהב?