"אני אתקרב קצת כדי שתוכלי לראות... את באמת רוצה לראות?"
ברגע האחרון אני נרתעת מפנייך בבושה
מיישרת את החולצה ומהדקת אותה בחזרה לגופי.
תני לי לראות", היא לוחשת ומתקרבת אליי, פניה חסרות מבוכה. "אני רוצה לראות".
אני שוכבת על מיטה כשגופי מכווץ, פולט צעקות אילמות אל עבר אחותי.
את יפה, כל כך יפה", היא לוחשת, עיניה מתמלאות דמעות כשהיא רוכנת"
אליי, מלטפת את הצלקות היישנות והחדשות, אלו שתמיד נרתעה מהן, היא .
פחדה.
מהמחלה שתמיד ריחפה בבית, ואולי גם מהמוות הלא ידוע שלה, היא מעולם לא סיפרה לי.
גם היא כמוני כתבה על "המפלצת" , נמנעת מלדבר איתי עליה.
עכשיו בדיאבד אני יודעת שהיא זמן רב לא ממש הבינה.
היא רק ידעה "שגל הולכת שוב לחדר הניתוח", וזהו.
והיא היתה מוכנה להחליף איתי, גם כשכבר כן הבינה את הכל:
את הקרחת, את הצלקות, את העירום הכל כך שחודר לעצמות בחדר הניתוח.
היא לחשה לי לאוזן שהיא מוכנה, באותו הלילה כשהיא שכבה לידי ,
הביטה בגופי כבפעם הראשונה ובכתה ביחד איתי.
תגובות