"חזק, חזק, ממש חזק. מה, גם לבנים יש רגשות?! לא ידעתי!! סתאאאאם...

באמת, בסיפור הועברו עוצמות אדירות, הלב ממש חווה, נמשך אל תוך הסיפור, הרגיש, לקח חלק. תיארת בכל כך ממשיות את הדינמיות הנפשית, מן עולמות פנימיים שנראה לי שנדמה ליחיד שרק הוא חווה..."

"זה סיפור חזק, אמיץ, כתוב טוב, ותופס היטב את הקורא. יותר מכך, זה מסמך. כי הסיפור מתעד היטב, ומציג היטב, את פניו של דור מסוים, במגזר מסוים, בתקופה מסוימת שמשוועת להנצחה הנכונה, ולמיקום נכון שלה בקרב על הזכרון בעתיד."

"דרוש המון אומץ לפרוס את הלב בצורה פתוחה. בלי להסתתר מאחורי כפלי משמעות ומטאפורות. הישירות של הסיפורים חודרת את כל מעבה האדישות שכולנו נפלנו אליה. מעבר להזדהות שנוצרת אצלי כשאני קורא את הסיפורים, ישנה גם תחושה של פיספוס. כאילו יש עולם שלם שאני לא מודע אליו. בעצם בלי כאילו. יש איזה תחושה שחייבים לעשות משהו. אי אפשר להישאר בכזה מצב, להמשיך בכזאת פשטות לחיות."

"זה נפלא. כתוב מקסים. התאורים מטורפים וממש נוגע ומעביר. רק שני דברים שהפריעו לי: אחד, זה הקטע עם הבחורה. אני חושבת שזה משקף את המקום של יצר הרע באופן מושלם אבל עם זאת- זה היה בוטה מדי בשבילי ולא השתלב עם הסגנון הכללי שם. אני יודעת שלזה התכוונת וזה מה שרצית שיהיה אבל זה קצת עשה לי איכס לקרוא את הקטעים האלה. אולי בגלל שאני בת ומסתכלת על זה מנקודת מבט שונה בתכלית. ואולי אני פשוט תמימה...

ולהערה אחרונה, שחשבתי שאני לא ארשום אבל אני כבר בזרימה: כמה מוות ושכול יכול להכנס בסיפורים שלך. אולי הגיע הזמן קצת לצאת מזה. כמה שנראה לך שיצאת, הסיפורים לא נראים ככה... אני ממש מגעילה בצורת התבטאות שלי, ולא יודעת לנסח את עצמי כראוי, אבל מה לעשות, אני לא הסופרת מביננו... קיצור- פשוט כואב לי לראות את הכאב שלך, את העצב שבך... מקווה שהבנת ושלא תכעס..."

הסיפור "חברים מהדם" הוא הדבר המשמעותי ביותר שכתבתי. אין עוד קטע שהשקעתי בו כל כך הרבה זמן ומשאבים נפשיים, ובהתאם לכך, אין עוד קטע שקיבל כל כך הרבה תגובות מתגובות שונות – מחבקות, שורטות, נחמדות וכואבות - הבאתי לעיל מבחר לא מייצג.

ברצוני להתייחס בשורות הבאות למספר נקודות שעלו מן הסיפור ומן התגובות, להסביר מעט את "כוונת המשורר".

הצורה

"...אני מנסה לקחת פיסה של זכרון, ולבנות ממנה חיים שלמים. לקחת חלק קטן של זכרון: משפט, מבט, חיבוק, ריקוד, ולבנות ממנו סיפור שלם אליו אוכל לחזור. כי פעם, כשהייתי צעיר ויפה ושמח, הרי חייתי בו, והיום אני מנסה לאסוף את שבריו, ושברי,  ולחבר אותו מחדש."

הסיפור בנוי כסיפור מרכזי המתרחש בהווה, בו משולבים שברי זכרונות הבאים לידי ביטוי כ"זרמי תודעה" השוצפים בתוך התנהלות החיים.

סיפור המסגרת נותן את הקצב, יוצר את המתח (הוא מת או לא?), וקובע כבר בתחילתו את מסגרת הזמנים (ירידת משמר ב-6:00). ההתנהלות הצבאית (הזמנים, הסיזיפיות שבפטרול) קובעת את הטון ואת הסלנג ומונגדת עם זרם התודעה השואף מעלה מעלה ("אני ממשיך ללכת לאורך קיר הבטון, רגל ימין ורגל שמאל, כמו במצעד של חסידים, אותו מצעיד רבי עם זקן שנותן את הקצב בדפיקות על השולחן, ולא רס"ר עם שפם שמצעיד פלוגות בקולו הרועם: "שמאל, ימין, שמאל").

הסיפור מורכב מפיסות פיסות של זכרון וסיפורי חיים העולות בצורה אינסטינקטיבית, ויוצרות סיפור שלם אותו מחבר הגיבור מחדש (וראו פירוט בסעיף "יצירת מציאות"). סיטואציות החיים שנחוו אינן ברות שינוי – החבר מת, החטא נחטא, ביום הכיפורים נשארתי בחוץ, אולם הכנסתן למסגרת סיפורית מחודשת, הנותנת להן רקע שונה, אחר, מעניקה להן משמעות אחרת, שלמה יותר.

הגיבור לוקח את שברי החיים, הלב, הנפש, ומאחה אותם לכדי מארג שלם (בדומה אם תרצו לגיבור "מעשה מבטחון" של ר' נחמן שמקצועו הוא לתקן חפצים שבורים). ההליכה הסיזיפית מציפה בקרב הגיבור את שברי חייו, ובכך הוא למעשה מבצע תרפיה, איחוד מחדש היוצר סיפור שלם מתחילתו ועד סופו – סגירת המעגל והצלקת (הסיפור גם נכתב כך – לא כרצף אלא מקטעים מקטעים, לאורך חודשים, שחיברתי לבסוף).

האמת

הסיפור הינו אוטוביוגרפיה חצי-אמיתית, כלומר לוקחים את כל הזכרון, מערבבים, ושופכים על הנייר.

כל המאורעות שתוארו בסיפור ארעו במציאות. כל המשפטים שנאמרו בסיפור נאמרו במציאות. כל המתים, אה כן, נפסיק כאן.

אבל שום דבר לא התרחש כפי שמתואר בסיפור, החומרים אותם חומרים, אבל המתכון שונה, אכיל יותר.

וזהו ההבדל שבין המציאות האמיתית לבין הזכרון, הסיפור.

לאמת ההסטורית יש חשיבות משנית לעומת השתקפותה בזכרון. אנו חיים על פי הזכרון שלנו (הנראטיב בלע"ז), הוא מנחה אותנו ומעצב את חיינו, וזוהי מטרתו של סיפור זה – שימור הזכרון, לא ההסטוריה.

הכאב

"לפעמים החיפוש הזה דומה לגירוד בפצע שמסרב להגליד. חיטוט עקשני שמקלף את כל הבשר, ומגיע עד לעצב החשוף ולכאב. "מזוכיזם רוחני", היא היתה קוראת לזה כשסיפרתי לה על זה. אבל אני מרגיש שאינני יכול להקל את אחיזתי בשברי הזכרון האלה, הגם ששוליהם חדים מעצב וגעגוע, והם פוצעים את ידי החשופות."

אינני סופר, אני מספר וכותב. הסיפור איננו רצון, אלא צורך של הנשמה לפרוק מעט ממשאה אל הניייר, לכן אני כותב על הדברים המשמעותיים לי, המכבידים עלי.

הכתיבה הרבה על הכאב, העצב, האובדן, איננה מבחירה, היא צורך. עם זאת, אודה ולא אבוש כי עיסוק זה הינו מתמשך, על גבול האובססיבי. דרכי להתמודד עם האובדן והכאב היא לחדור לתוכו. להכנס פנימה אל התשתית והשורש, לחפור ולחפור, לספר את הסיפורים שוב ושוב, על אף הכאב והצער. אני מספר אותם לכל מי שמוכן להקשיב או לקרוא, ובעיקר לעצמי, כי אני מרגיש שרק אם אכנס פנימה אוכל לצאת החוצה. רק אם אחזור לעמוד פנים אל פנים אל מול פני הטראומה והאובדן, אוכל לתקן אותם, לחזור אל השלמות.

תהליך זה הוא כואב מאוד. כואב הרבה יותר מתהליכי עיבוד אבל אחרים הכוללים לעיתים הדחקה או כיסוי, אך אני חש כי זו הדרך בה אני נצרך לעבד את רגשותיי.

הסכנה הגדולה בדרך זו היא צלילה עמוקה מדי אל תוך מעמקי היגון והשכול, צלילה במהלכה אפשר לטבוע.

אני משתדל להמשיך לנשום.

יצר הרע

כנראה שאני יותר גדול מכם, כי יצר הרע שלי די מטורף.

כן, לא צריך להסתיר הכל תמיד, לא צריך להתבייש בזה, אני נלחם ביצר הרע, מפסיד, מנצח, ממשיך, "אין יאוש בעולם כלל".

ההתלבטות המרכזית היתה לגבי הפרסום – משתי סיבות עיקריות: האחת – כפי שכתב רבנו משה בן-מימון, וידוי פומבי על עברות שבין אדם למקום אסור, ומגולמת בתוכו לעיתים מידה של גאווה. השניה – הקורא/ת עלול להפגע מאופן הצגת הדברים, מן הישירות, ולצערי, אכן חלק מהקוראים לא קראו את הסיפור עקב "התחת", על אף שהוא איננו מהווה את מוקד הסיפור.

ההחלטה לפרסם את הקטע (החלטה שקיבלתי לאחר לא מעט התייעצויות, ואכמ"ל) נובעת מכך שהסתרת הבעיה, שאינני היחיד שנתקל בה, לא תוביל לפתירתה, ועיסוק מסויים בה, במגבלות צניעות וזהירות, יוכל, אולי, לעזור במעט לקורא המתמודד.

זהו אני, זה מה שהנשמה שלי מחדש.

יצירת מציאות

הסיפור הולך ושואף למותו של החבר: "מהניסיון שלי עד כה תפילות להצלת חברים שהולכים למות לא ממש עזרו..." על פי כל הסימנים הוא ימות. הוא נמצא בישוב של הפיגוע, התפילות לא מתקבלות, כל ניסיונות התיקון של הגיבור נגמרים במפח נפש – הוא ממשיך לחטוא, הוא נשאר בחוץ ביום הכיפורים, החבר אמר לו שהוא לא יעבור את השנה הזאת.

נקודת המפנה בסיפור מתרחשת כשהגיבור נוטש את עולם הזכרונות האמיתיים (והכואבים) ועובר לעולם הדמיון, החלומות, כשהוא בורא מציאות מחודשת, בה הוא חוזר אל השלמות, אל גן העדן אותו הוא מכיר – מעגל של חברים ("עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים"). במעגל זה נסגרים כל יתר המעגלים – כל החברים מגיעים – גם אריה, ר' נחמן מופיע, אפילו התחת דופקת הופעת אורח בה היא פתאום לא אובייקט מיני אלא שותפה לתיקון. וכשכל זה מתחבר אל אותו מעגל שלם בו: "ובכן צדיקים יראו וישמחו, וישרים יעלוזו" חוזר הגיבור אל עולמו השלם, המעוגל, השמח, חסר הפינות החדות והשורטות, ושם הוא מוצא מחדש את חברו, ובמידה רבה גם את שלמותו האישית: "עכשיו גם אני צלקת".

הזכרון איננו רק כלי לשימור העבר, בעבודה נכונה הוא יכול להוות כלי לעיצוב ההווה, ליצירת העתיד.

וצ"ע.