אבן, מוצבת בין חדרי ליבי,
יקרה לאין ערוך.
שחורה, בולעת את אורי, נשמתי,
מחזירה מעט,
כפוית טובה, שותה את דמעתי.
אטפטף עליה מים זרים, אפער חור בקרבה.
סלע, הודף את שאריות רגשותיי,
מונע את הבעתן.
סובב, על צירו הוא נע לקול תחינותיי,
צוחק מעט,
לועג לי, סופג את דמעותיי.
אשפוך עליו מים מרים, אחפור דרך יציאה.
הר, חונק ומקפיא בקור פסגתו,
פסגת לובן טהור.
גולש, מרטיט את עורקיי בנפילתו,
זועם מעט,
נותן לדמעותיי ולרגש לפרוץ דרכו.
אזרים בתוכו מים רבים, אמשול בכוחות
המחשבה הקרה.
תגובות