הן מטפלות בהורינו הקשישים, החולים והמנותקים.

הן הותירו מאחור מולדת, בית ומשפחה.

סיפורה של מרים

שנה לפני בואי לישראל כעובדת זרה, לקתה אמי באירוע מוחי. מיד עם היוודע לי הדבר, התייצבתי בבית החולים לבקרה. אמי, בת כפר מלאה ומוצקה שעבדה כל חייה בחקלאות, טיפלה בבעלי חיים וניהלה את משק ביתה – שכבה עתה במיטה הלבנה ולא יכלה להניע אבר. שפתיה נעו אך שום קול לא בקע מהן. רק העיניים היוקדות שננעצו בעיני, הבהירו לי שהיא בהכרה.

בלעתי את רוקי ודמעותיי על מנת לומר דברי עידוד באזנייה. "אימא, עליך לנוח במיטה שלושה שבועות כדי למנוע אירוע נוסף. יטפלו בך כאן ואחר כך יתחיל השיקום ואת תחזרי לעצמך", כך אמרתי לה "את צריכה הרבה סבלנות כדי לעבור את שלושת השבועות האלה, לאחר מכן יהיה יותר טוב. אני אהיה כאן לצדך" הוספתי.

דברי נבעו מן הידע הרפואי שרכשתי בקורס לאחיות אותו עברתי בבית החולים הזה עצמו בשנות העשרים שלי. לאחר הקורס עבדתי שנים אחדות במחלקה הכירורגית, עד שהתורנויות המרובות התישו אותי לחלוטין והחלטתי להחליף מקצוע. זכרתי היטב את החולים שהגיעו אלינו במצב דומה לזה של אמי. חלקם, בעיקר בעלי הרצון העז מביניהם, הצליחו להשתקם במידה רבה.

במשך שלושת השבועות קבלה אימא טיפול תומך. יום, יום, לאחר העבודה במשרד הנהלת החשבונות, הייתי מגיעה לבקרה ולעקוב אחר מצבה. אני הייתי זו שגילתה  אצלה התפתחות זיהום בדרכי השתן ומיד התרעתי על כך בפני הרופאה. מאחר ועדיין זכרו אותי לטובה בצוות בית החולים, לא התעלמה הרופאה מדברי ונתנה לאמי את הטיפול האנטי-ביוטי הנדרש. כך ניצלה אימא מסיבוך קשה נוסף.

כעבור שלושת השבועות הקריטיים הועברה אמי לבית-חולים שיקומי. שם חוברה במשך כשעתיים ביום למכשירים אשר הפעילו את שריריה השונים. אני לא הסתפקתי בכך והבאתי, על חשבוני, פיסיותרפיסט ומעסה מומחה שיעבוד אתה באופן פרטני. הוא העביד את אימא בפרך והיא התחננה בפני, כשדמעות בעיניה, להניח לה.

גייסתי את כל הקשיחות שבי ולא שעיתי לתחינותיה. ידעתי שרק זה יכול להצילה ולהחזירה לתפקוד. הסברתי לה זאת שוב ושוב ובלילה הייתה זו הכרית שספגה את דמעות הכאב והתסכול שלי.

כדי לשכנעה הזכרתי לה את סיפורו של מ' מכפר ילדותי. מ' היה איכר קשוח ורע לב שלו בן יחיד. כל השנים עזר לו הבן בעבודת המשק הקשה ובתמורה זכה ליחס משפיל מצדו. ברבות הימים לקה מ' באירוע מוחי ולא הצליח להשתקם. הוא שוחרר מבית החולים נכה וחסר שליטה בצרכיו. עקב מצבו לא היו הבן ומשפחתו מוכנים  להכניסו לביתם. הם קבעו את משכנו במעין מחסן שהיה צמוד לדיר החזירים שבחצרם. שם חי את שנותיו האחרונות, בזוהמה ובהשפלה, כשרק החזירים מארחים לו לחברה.

"כשתצאי מבית החולים" כך אמרתי לאמי, "את חוזרת לביתו של בנך (אחי) בכפר. את יודעת שהוא ואשתו אוהבים אותך, אולם הם עובדים קשה בחקלאות רב שעות היום והילדים לומדים ועסוקים. אם לא תוכלי לתפקד ולא תשלטי בצרכיך, מה יעשו בך? את רוצה להגיע למצבו של מ'? לגור עם בעלי החיים?" בלבי בקשתי סליחה ומחילה מאמי ומאלוהים על הדברים האכזריים שאני נאלצת לומר לה. קיוויתי שגם אחי וגיסתי ימחלו לי על שהשוויתי אותם למ'. עשיתי זאת אך ורק כדי לדרבנה להמשיך בתרגילים ובעיסויים שיעזרו לה לחזור לתפקוד.

מאמצי נשאו פרי. הצלחתי להחדיר באמי את הרצון והנחישות הדרושים כדי להשתקם. כעבור חודשיים לא רק עמדה על רגליה אלא גם יכולה הייתה ללכת מרחקים קצרים, לשלוט על צרכיה וגם חלק ממיומנויות הידיים חזרו לתפקוד!

לקראת סוף הסתיו הבאנו את אימא לבית אחי בכפר. הייתה לי הברקה: קניתי מספר חבילות צמר ומסרגה. הצעתי לאימא לסרוג לאחי כובע שיחמם את ראשו המקריח בבקרים הקרים בצאתו לשדה. היא נענתה לי. בתחילה הייתה הסריגה קשה לה מאוד (בימיה הטובים הייתה סורגת מעולה!) אך לאט, לאט נענתה לה המסרגה ומתחת ידיה יצא כובע לתפארת. חבריו של אחי התלהבו ממנו ובאו לבקש מאמי שתסרוג גם להם כובעים דומים. כך נמצאה לה תעסוקה מהנה, שרווח צנוע בצידה, וגם תפקוד היד השתפר לאין-ערוך!

כאשר ראיתי שמצבה של אימא השתפר, החלטתי לעשות לביתי ולנסות להרוויח סכומי כסף שיאפשרו לי חיים נוחים וטובים יותר בארצי לאחר שאצא לגמלאות. השמועה אמרה שאפשרות זו קיימת בישראל ועל כן פניתי לסוכנות העוסקת בגיוס מטפלות לקשישים ישראלים.עברתי מסלול ארוך הכולל בדיקות רפואיות וראיונות שונים. נדרשתי גם לשלם סכום נכבד – כל זאת כדי להגיע בסופו של דבר לארץ הקודש.

סוף דבר

את סיפורה של מרים שמעתי מפיה בשבתנו באחד הערבים על המרפסת, לאחר שהקשישה אותה היא סועדת כבר שכבה לישון.   כאשר עליתי בלילה על יצועי, לא הרפה ממני הסיפור. שוב ושוב ראיתי בעיני את המראות אשר כה היטיבה לתאר וחשתי צורך עז להעלותו על הכתב.