היום בבוקר תקף אותי רצון עז לברוח מפה. לברוח כל עוד נפשי בי, לפני שיקחו לי את טיפת האוויר שנותר פה לנשימה.
אני דתיה, ממרכז הארץ, בת 24, גרפיקאית ומתרגמת, אקדמאית.
אני לא שונאת ערבים, לא שונאת שמאלנים, לא שונאת מתנחלים, לא שונאת חרדים, לא שונאת חילונים, לא שונאת עולים, (יש איזה מיעוט/חלוקה חברתית ששכחתי לציין? אם כן, אז בפשטות- ) אני לא שונאת אף אחד.
אני לא קוראת עיתונים, לא פותחת טלוויזיה כדי לראות חדשות, וקוראת ב- Ynet רק את כל מה שלא פוליטי.
אני שונאת פוליטיקה. יותר נכון – מתעבת. אני שונאת אלימות.
אני משתדלת לראות בחיים שלי רק את הטוב: בכל דבר, בכל אירוע ובכל בן אדם שבו אני נתקלת.
וכשאני לא מצליחה לראות טוב, אני מרגישה לבד.
כמו עכשיו.
זה לא שאני מחדשת פה משהו למישהו.
הפולטיקאים מושחתים, החינוך גרוע, מיתון, הסתה, אלימות, תאונות דרכים, פריצות – אבל כל זה היה תמיד.
השינוי התחיל בערך ברצח רבין, אני חושבת. מאחר שאני דתיה, פתאום הייתי שייכת ל: כל הדתיים אשמים, מתנחלים (ולפיכך אשמים בטרור), סחטנים, רוצים להשתלט על המדינה ועל צה"ל, ופנאטים באופן כללי.
אולי הייתי קטנה מידי, או שאולי פשוט התרגלתי מאז, אבל עם השנאה הלא-רציונלית אלי בתור דתיה עוד הצלחתי לחיות.
עם מה שיש עכשיו אני לא מצליחה.
עכשיו יש אנרגיה שלילית. רוע. פירוק. בידול. התנתקות.
אה, כן. התנתקות.
אולי זה ישמע אנוכי, אבל באמת שלא אכפת לי כרגע אם תהיה התנתקות מהפלסטינים או לא. זה לא בשליטתי.
מה שכן אכפת לי זה שאני מרגישה שאני מתנתקת, בעל כורחי, מהמדינה שלי, מהעם שלי, מהחֶברה שלי.
אנשים אומרים שלא תהיה מלחמת אחים. ולא בגלל שלא תהיה מלחמה, אלא כי מתנגדי ההתנתקות הם לא אחים שלהם.
אנשים תומכים בהתנתקות ולו רק בגלל שחסימות הכבישים מרגיזות אותם.
אנשים שמים מסמרים ושמן על הכביש, כי הם לא מסכימים להחלטת הממשלה.
אנשים גוזרים סרטים כתומים, כי לא מוצא חן בעיניהם שמישהו חושב אחרת.
אנשים איבדו פרופורציות...
מישהו פה זוכר במקרה, שההתנתקות הייתה אמורה להיות שלנו, כחברה אחת, החברה הישראלית - מהפלסטינים?
נראה שההתנתקות כולה היא בתוכנו והפלסטינים יושבים בשקט וצופים בנו מתפרקים...
אז אני מרגישה לבד.
זה אולי לא רציונלי במיוחד, אבל זה מרגיש כאילו הכל בורח מבין הידיים. זה לא משנה שאני יודעת שיש עוד כמוני, שיוצאים נגד השנאה הזו, שמתנגדים לאלימות, שכואב להם...
כי מספיק לקרוא את רוב הטוקבקטים באתרים השונים, ולראות את "ארץ המתנחלים", ובכלל להיתקל בחדשות על אלימות, והסתה, ומקרי רצח, ותאונות דרכים, ומקרי אונס, ובעלים שמכים את נשותיהם ואחים שאונסים את אחיותיהם וילדים בכיתה א' שגוזרים את הפטמה של חברתם לכיתה...
בשביל להרגיש שאנחנו בעיקר שונאים את עצמנו, יותר מכל דבר אחר.
ולעניין לברוח, נראה לי שאני אשאר פה. אף על פי שלפעמים אני מרגישה שהחיים שלי מתנהלים באנגלית ושאני מכירה את התרבות האמריקאית לפרטיה, פה זו הארץ שלי, המדינה שלי, העם שלי והחיים שלי.
למרות שאני מרגישה שהקשרים האלה תלויים כיום ברובם לא במציאות אלא באמונה; נולדתי פה, לעם הבחירה, שהתיישב בארצו המובטחת, וזוהי ראשית הגאולה...
תגובות