[ליצירה]
אוקי, עכשיו ביתר פירוט:
אל ראש צוקים ניכר מבט, - לדעתי המילה "נישא" מתאימה יותר מ"ניכר".
צלול כמעיין.
בערב זך, כדמות מלאך,
שכן בצל ענן.
ירד כוכב, אפוף כעב,-צ"ל "אפוף בעב" - הלא כן?
עטף מאור ליבי,
טרם סתיו, בנחל כזב,-"נחל כזב" - משחק יפה. ואהבתי גם את החריזה הפנימית של השורה, שמוסיפה המון.
עוד בכי, תמרורים.
לעת זריחה, על שביל בריחה,
אלחש סודות הלב,
אזיל דמעה, אקשיב כמעה,-צ"ל "קמעה".
ללב אבוד, כואב. - בגדול - חריזה של "לב" עם "כואב" היא כבר משומשת עד לזרא.
זה שיר אווירה יפה. אם אתה רוצה לבטא רגש - אז עדיף היה לפתח את השיר הזה, לתת יותר מקום לאישי שלך.
:-)
[ליצירה]
אמילי יקרה, אני חולקת עלייך כאן.
העצות שלך מועילות מאד למי שמוכן לקבל אותן, ולנצח אנגנך בפירוש מוכן לשמוע דעות של אחרים.
ואם מדברת בדמעות לא מסכימה עם הצעתך, אז אולי יש מקום לפתוח דיון על מקומה של היצירה, או על עדיפות הכתיבה הספונטנית לעומת המחושבת ולהפך, ולהחכים כל אחד מהסתכלותו של האחר.
למה לחסוך מאיתנו את חוכמתך?
---------------------------------------------
והערה כללית לכולם, בתקווה שיימצא לדברים הד:
כאן באתר, ביקורת פירושה מחמאה.
כאשר מי מהקוראים מעלה הצעות\הארות שעשויות לדעתו להועיל לאחר, הרי זה משום שהוא מאמין שהכותב הוא בעל כשרון שיכול להשתפר ולקבל כלים נוספים לכתיבה.
יותר מזה: העובדה שקורא השקיע מזמנו וממחשבתו על מנת להגיב לכתיבתו של האחר,להצביע על הנקודות הטובות ועל אלו שראויות לשיפור,
אין מחמאה גדולה ממנה.
[ליצירה]
קודם כל, זה מעניין ומושך לעוד, ויש כמה משפטים שהם בפירוש נהדרים.
דבר שני: לענ"ד עדיף לחסוך בתיאורי אופי, ובמקומם לתת לקורא להכיר את הדמויות, באופן בלתי אמצעי. (במקום שמירב תסביר על הבדלי האופי בינה לבין שירה - תני לנו להרגיש את זה. בדו-שיח שלהן או בסיפורים קטנים מהצד.)
וקצת מהצד השני: לקרוא שירים של הגיבורה כבר בפרק הראשון מרגיש לי כמו אובר-חשיפה. זריקה ישירה למים העמוקים. אני עוד לא "מיודדת" עם הדמות - אז אני גם לא ארגיש את הכאב על מות האב, כמו שאני עשויה לכאוב אותו אחרי כמה פרקים נוספים.
מחכה להמשך!
תגובות