טוב לו.
הוא מרגיש שמצא מקום. מקום זמני, אבל מקום.
הבלבול ההוא שאחז אותו מרפה ממנו לאט, בחדרי הנפש נעשה ניקיון יסודי.
והשביל של הנשמה, סוף סוף נמצא. הוא הולך בו, נפעם כל פעם איך האור מתרחב וגדל. הכיסויים נשמטים אחד אחד, והעיינים נפקחות מתרדמתם הארוכה. יש בו נחת. יש בו רוגע ושלווה.
אבל עמוק בפנים, מתחת ללב, שם הוא חסר אותה, הצלע האבודה שלו. הוא נכסף, הוא מתגעגע, אבל הוא מחכה. לא נותן לחיפזון לשלוט בו. לא מכניס פנימה ספקות וחששות.
כי היא תגיע. בדרך שלה היא תגיע.
---
פורים.
הפעם היא מחפשת משהו שונה. היא רוצה להרגיש. לנשום. לגעת בדברים עצמם. די לדיבורים ולמאמרים, השנה פורים חי.
אז היא נוסעת לאחות והגיס האברכים. שם מובטחים שיכורים ושמחה וקדושה, העולמות שהיא מחפשת.
דלת נפתחת--רעש--אחיינים--שירי פורים--שיכורים--משלוחי מנות--בקבוקי יין ריקים--תינוקות.
היא תופסת כיסא, יושבת בפינה. צופה על הכל וליבה העייף מתרחב ומתמתח כמו אחרי שינה ארוכה.
---
והנה עוד כיסוי נשמט מעל ליבו. זה היה כיסוי קשה במיוחד, חצי בקבוק יין הצליח לעשות זאת. והנה שבילי הלב כולם ריקים ונקיים וליבו זורח ומתמלא וגולש ונשפך וזה עולה לפָנים ולעיינים והם מאירים ונוהרים והמבט נעשה כל כך נוגע ואוהב והעולם, כמה שהוא טוב, אלוקים.
נגמרו הריקודים. החברים נפלו למיטות. הוא נסער ומותש מהיום שעבר. הוא לא יכול להישאר בישיבה. הוא יוצא. לא משנה לאן. צריך קצת שקט, צריך לעכל ולעבד את מה שהיה פה, שלא יתמוסס. לוקח את הנרתיק, נותן לצעדים לקבוע את הכיוון.
---
היא גורפת את המים מהשיש, מכתיפה את התיק על הכתף, נשיקה לאחיינים, חיבוק אחרון לאחות. ויוצאת, נושמת את אוויר הערב ונושפת את הרַחְבות שממלאת אותה.
הרחוב בחוץ נמצא בעיצומה של שעת בין ערביים. היא פוסעת בצעדים שקטים ומהירים, נותנת לרוח לפרוע לה את השיער.
---
ופתאום הוא מוצא את עצמו בגן שעשועים קטן. הוא מחפש מקום. קצת שמאלה מהעץ יש ספסל ומעליו פנס חיוור, נדלק לאט עם הערב שיורד עכשיו.
המחסומים כולם הוסרו. הנרתיק נפתח והכינור תחת סנטרו, מתנגן כאילו מעצמו. הוא עוד לא מזהה את המנגינה שנוצרת שם, אבל היא זורמת ונובעת. הוא חש בכל הוויתו את החום שעוטף אותו, כמו חיבוק שנותן לו היקום. והוא משתחרר יותר ויותר, הנה עוד קשר נשמט, ועוד חוט, ועוד אחד. מתערבל עם המנגינה, ממריא ונוחת ביחד איתה. השמחה של היום הזה זורמת בעורקים, כאילו גשם ירד כל היום בגופו, ועכשיו הנחלים מתמלאים ושיטפון מלא עוצמה גועש בהם--
רק צלילים דקים נשמעים.
---
משהו לוכד את האוזניים.הצעדים נעשים איטיים, העיניים מחפשות.
הם מתגלגלים עד אליה, כמו אבני חן באמצע הרחוב. תווים מצטרפים למנגינה קסומה. לוקחת לה שנייה עד שהיא מזהה. זה ארבע באבות, כשהכלה מסתובבת סביב החתן. היא נעצרת. מולה, כמו בתמונה, בחור צעיר יושב על ספסל, תחת סנטרו מונח בעדינות כינור, והעיינים עצומות. היא מוקסמת. בלי משים היא מתיישבת על המעקה, נותנת לצלילים להיכנס לתוכה, אל תוך חדרי ליבה. והם נכנסים אחד אחד, מתישבים שם כאילו זה המקום שחיפשו כל כך. הוא מנגן באצילות, בעוצמה, כאילו הקודש מניע את אצבעותיו.
הערב נעשה סמיך, וכבר כמעט לילה. נשאר רק הפנס שביניהם, מאיר שתי דמויות עצומות עיינים.
---
הוא פוקח לרגע את עיניו, מרגיש שמסתכלים עליו. המנגינה נעצרת.
---
המנגינה הופסקה. היא פוקחת עיניים. האור נוגע בעייניה.
תגובות