מכתב לחבר נפש
בכית כשביקשתי סליחה
,עינייך נצצו תחת ריסים ארוכים ארוכים
.הזיכרון ממנה עדיין לא נמחה
ואתה פוסע בשבילים לא מוכרים כל כך ירוקים.
בכית תמיד, איפה שהוא, לבד מול ים או מדבר
והים והטבע והמדבר אשר כה אהבת נענים אליך
.אוספים אותך אליהם, מנחמים אותך מוחים תיסכוליך
.של ה´ אתה בגלל החיים, בגלל נשמתך שמחייה את עיניך ואת ידך
אור זרח הרבה בסביבותיך
ואתה לא ראית כלל, ועכשיו האור יותר זך, יותר בהיר
יותר חודר לאנשים ללב- וכל זה בלי רצונך כלל- אתה מובל!
ואתה גם מרגיש ככה, אתה יודע שהכוחות לדבר באים מנשמתך
מה´ שבך. אתה יודע, אני כותבת לך דברים ואצלי מדבר שממה עכשיו
אני לא יודעת כלום- כמוך, תהיה בטוח אני אוהבת אותך!
(אני מצטערת שיש מילים לא מובנות- אני פשוט לא יודעת איך מנקדים...)
