פני שטח של קיפאון
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ושוב: שיר מדהים! תודה לך! [ליצירה]
- [ליצירה] באמת השיר והתמונה מאוד מתאימים- מקסים! [ליצירה]
- [ליצירה] מאיפה התמונה? שניהם מהממים! ליתוש,. [ליצירה]
- [ליצירה] אתה הורג אותי...מדהים!בבקשה, די... [ליצירה]
- [ליצירה] השיר יפה בעיני. [ליצירה]
- [ליצירה] מקסים. הרעיון. די בקצה מבט אחד , חם, נוקב, ישיר , בכדי להסיע הררי קרחונים. ובדמעו, יחרוץ סימנים נקיים על פניה של ארץ שטופת אדמה רוויה. די במבט אחד. כן. שלח את ידך וגע. [ליצירה]
- [ליצירה] למרות שאני בדרך כלל לא אוהב את הסגנון המאוד ישיר ולא מקושט הזה, אני חייב להודות שיש כאן כמה אמירות חזקות, בעיקר בשורות האחרונות, בטואו רגשות שאני שותף להן מאוד. [ליצירה]
- [ליצירה] ר' נחמן אומר שלידה היא כמו ריקוד (ולהפך)... חיינו אולי הם הריון מתמשך, מונעים על ידי "כאב עיוור" והריקוד כמו "תפילה זכה", ממקד, מאחד את כל חלקי הנפש, לכדי לידה... או אז ניתקים מהקרקע וניתן "לפרוש כנפיים)... אבל הרי שיריך הם כבר מעין ריקוד ( ולא רק בהריון) בברכת זרעי קיץ מעוררי ערגונות נביש [ליצירה]
- [ליצירה] ההשוואה לאלעזר בן דורדיה מעניינת, אך לא עיקבית לחלוטין.חסרה כאן ההבנה של החטא וההכרה. או שאולי חטא האהבה היא האמונה באפשריותה? אולי צריך להדגיש את זה יותר... ההקבלה עצמה פועלת בצורה נפלאה ומתאצמת בשורות: "לא היתה נפש אחת בעולם שלא באתי אליה וחזרתי למקומי ריקם" כמו בן-דורדיה גם ה"אהבה" עושה את המאמץ העילאי, רק בכיוון ההפוך. האהבה האמיתית כניגוד מושלם לזנות של בן-דורדיה. נגררת כאן גם השוואה בין האהבה האמיתית, לחזרה בתשובה. שניהם מגיעים למקום האנושי הקיצוני ביותר. ושנייהם בלתי אפשריים בעולם הזה. קיימים רק בעולם הבא מעבר ליופי של השיר, קשה לי להסכים איתו- מהי האהבה אם לא ריגעי חסד? בחסידות השניים מזוהים כאחד. הטוטאליות היא רק הקצנה שבאמת לא אפשרית בעולם הזה. אני לא הייתי רוצה לחיות בעולם של אהבה טוטאלית. אולי כדאי לתת גם קרדיט למקור ההשראה. באופן כללי קטע מצויין, מקורי , ומעורר מחשבה יום טוב ומעט חציל (לפי הטעם) נביש [ליצירה]
- [ליצירה] למה רק כוכב או בדרן? אנחנו לא כולנו קופים של משהו, משהו? רוציםם לברוח אבל הנוצץ משאיר אותנו תקועים בכלוב? דומה קצת לסיפור של קפקא על קוף שנהיה בן-אדם. נראה לי באמת שהקטע היה מוצלח יותר בתור פרוזה. חורף גשום ורטוב נביש [ליצירה]
- [ליצירה] בפוטושופ, אבל בלי אפקטים... [ליצירה]
- [ליצירה] תהיות... המממ... מתערבבים כאן הדימויים בין מסע המדבר לתחילת הבריאה... ומה קשור אל- הים? והעקדה? ארץ מפוספסת, לא מה שציפינו, שראינו דרך הדמדומים... אולי הים הוא השפע שציפינו למצוא, ובמקומו רק מדבר צחיח... ואיום המאכלת, ארץ של מוות... במקום לברוא כאן מציאות חדשה של חלום, נהייה תוהו ובוהו, סיוט בלילה ללא ירח... או שדימוי הארץ מוליך אותי שולל, והמסע הוא בניבכי הנפש ... מהחלום לשינוי, לארץ חדשה, נופלים לתהום המדבר, לאותם הרגלים רעים, שלא נצליח להיגמל מהן, וסופן שנעקוד את עצמנו, נתמסר למאכלת... אני תוהה... (רצית תגובה- קיבלת!) [ליצירה]
- [ליצירה] איזה כיף לאשה החמודה כל היום יושבת בביתה מבשלת מנקה בילדים מטפלת אכן גידלנו אשה לתפארת! ממש כך היא דרכה של תורה לרמוס את רעיון מעמד האשה כל איש יהודי חייב ומוכרח שאישתו הצדקת תשב במטבח הקץ לכל אותם כופרות שחס-ושלום בשוויון רוצות ואוי לו לאותו גבר תמים שנופל בפח- ושוטף כלים החסודה יודעת שכל כבודה נמצא הוא בין המדיח לאשפה את דבר בעלה תעשה ותשמע יהודים- כך יש להקים משפחה!! אולי קצת הגזמתי, אבל בנאדם- איפו אתה חי? [ליצירה]
- [ליצירה] אני חולה על סוג הכתיבה הזאת אז היתי חייב להגיב. זה מזכיר לי קצת את הספר המצויין (אם כי מאוד הזוי) של רומאן גארי שקראו לו משהו כמו "טרופו של ג'ינגאס כוהן" (קראתי באנגלית) שם גם ישנה אישה המיצגת (אם אני זוכר נכון) את ה"אנושות" או הרעיון האנושי,שכולם מנסים לאנוס אותה, וגם היא מחכה לגבר שיגאל אותה אך כולם נכשלים (ומתים) בנסיון (חוץ מהיהודי כמובן) [ליצירה]
- [ליצירה] אנסה לתאר בקצרה את החוויה שאני עובר בקריאת השיר: הבוטות בשורות הראשונות מפילה מהרגליים. זהו. אין יותר תשובות, אין קרקע מוצקה לדרוך עליה. וכך השיר לוקח אותנו ל'ים' ,למציאות שדבר לא ברור בו . השבילים, אין בסופם. כלומר אין נקוודת אחיזה ברורה, אי אפשר לסמוך על אור בקצה המנהרה... או שאולי אפשר? אולי יש אור אחד בודד בוהק? כמעט לא קיים אבל כמעט לבן, כמעט תקווה? אולי בסוף יהיו לכל פתרונות? אבל כרגע, מעבר לחוסר הוודעות, מכה המציאות הקונקרטית, מגע ידה החם של האחות, קיום אנושי מיידי וממשי שדוחק הצידה את הרלוונטיות של הרגשת חוסר הברירות. כאילו עוד רכע ייפול כוכב- התקווה הנואשת של ילדה קטנה מאפשרת להאחז במשהו גם אם הוא לא וודעי, לא ממשי, אור הגיוני. הילדה הקטנה מאמינה גם בלי הוכחות, ומגע ידה החם וחלומותיה נותנים תיקווה חדשה, כמו כמשאלה שמביעים על כוכב נופל... כמובן שאני לא מתיימר לומר שזה ה"משמעות" של השיר, רק חלון קטן למה שזה עורר אצלי, מצפה לפרסומים נוספים, תודה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] הממם.. אני אנסה לא לחרוץ דעות, אלא רק לשתף בהרהורים שעלו לי בעקבות השיר (המוצלח לכשעצמו) והתגובות הנימה פסימית ביותר, כמעט ואין כאן מחאה, יש כאן אפילו סוג של וויתור, של קבלת הגורל של אלו המגורשים תמיד. מבין השורות עולה האפשרות (בכוונה או לא) שאלו שמגרשים כבר אינם יהודים, שכן יהודים מוגדרים ע"י נרדפותם... הבכי כשפת היהדות... דימוי מקסים, אך באמת כפי שהעירה סומסום זה לא דמותו של ר' עקיבה הלוחם המשיחי המהפכן. ואולי שפת הבכי יכולה ליצור מילים חדשות, שיאמרו יותר מאשר וויתור וכניעה... פוליטיקה מעניינת אותי פחות ופחות, אך אין ספק שההתנתקות היא תוצר של פוליטיקה בלבד. אך עצוב לראות שהפוליטיקה מצליחה לעוור אותנו לסבל אנושי .הדבר נכון ימינה ושמאלה , אך כאן אנו מתעסקים בסבלם של אנשי גוש קטיף. מבלי להגרר להשוואות וסדרי גודל (שואה, טרגדיה, אפוקליפסה, קטסטרופה) יש כאן בני אדם שסובלים. הם לא עוברים דירה, הם נאלצים לוותר על מפעלי חיים שלמים. קל לדמיין בולדוזר גדול מרים גוש אדמה, עליו בתים גנים, מפעלים בתי קברות,כנסת,ספר- ומעביר אותה לנצנים. אבל בני אדם אלו הולכים לעבר מציאות לא ברורה וכואבת. לא טרגדיה בסדר גודל אונברסלי. "רק" "קומץ" בני אדם, שעברם נשלל ועתידם לא ברור. לא משנה אם אנו מליטריסטים, פציפפיסטים, בעד או נגד התנתקות, אסור להתעלם מהסבל האנושי הממשי. נביש [ליצירה]
תגובות