פני שטח של קיפאון
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ושוב: שיר מדהים! תודה לך! [ליצירה]
- [ליצירה] באמת השיר והתמונה מאוד מתאימים- מקסים! [ליצירה]
- [ליצירה] מאיפה התמונה? שניהם מהממים! ליתוש,. [ליצירה]
- [ליצירה] אתה הורג אותי...מדהים!בבקשה, די... [ליצירה]
- [ליצירה] השיר יפה בעיני. [ליצירה]
- [ליצירה] מקסים. הרעיון. די בקצה מבט אחד , חם, נוקב, ישיר , בכדי להסיע הררי קרחונים. ובדמעו, יחרוץ סימנים נקיים על פניה של ארץ שטופת אדמה רוויה. די במבט אחד. כן. שלח את ידך וגע. [ליצירה]
- [ליצירה] אנסה לתאר בקצרה את החוויה שאני עובר בקריאת השיר: הבוטות בשורות הראשונות מפילה מהרגליים. זהו. אין יותר תשובות, אין קרקע מוצקה לדרוך עליה. וכך השיר לוקח אותנו ל'ים' ,למציאות שדבר לא ברור בו . השבילים, אין בסופם. כלומר אין נקוודת אחיזה ברורה, אי אפשר לסמוך על אור בקצה המנהרה... או שאולי אפשר? אולי יש אור אחד בודד בוהק? כמעט לא קיים אבל כמעט לבן, כמעט תקווה? אולי בסוף יהיו לכל פתרונות? אבל כרגע, מעבר לחוסר הוודעות, מכה המציאות הקונקרטית, מגע ידה החם של האחות, קיום אנושי מיידי וממשי שדוחק הצידה את הרלוונטיות של הרגשת חוסר הברירות. כאילו עוד רכע ייפול כוכב- התקווה הנואשת של ילדה קטנה מאפשרת להאחז במשהו גם אם הוא לא וודעי, לא ממשי, אור הגיוני. הילדה הקטנה מאמינה גם בלי הוכחות, ומגע ידה החם וחלומותיה נותנים תיקווה חדשה, כמו כמשאלה שמביעים על כוכב נופל... כמובן שאני לא מתיימר לומר שזה ה"משמעות" של השיר, רק חלון קטן למה שזה עורר אצלי, מצפה לפרסומים נוספים, תודה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] זהו. קלעת בול. ועוד שמונה פעמים. מצויין אולי הייתי מוותר על האחד לפני אחרון, קצת בנלי. אבל הדימויים של חוט ברזל, כספית- איזה דיוק. היציבות מתוארת בכל הבתים בעיקר בחסרון שלה. אולי כי שכהיא נמצאת היא- כמו השקט- לא מורגשת. אולי הרגש בהגדרתו הוא חוסר יציבות. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] (עוד עניין צורני לפני הדברים החשובים: בשורה הלפני האחרונה-"איצנו") כתוב טוב , בעדינות, (כמו אחלמה...) הנושא המטופל מורכב מאוד. הרומנטיקה. כל אחד רוצה להיתחתן עם אשת/גבר החלומות. בן-זוג מושלם, כליל היופי והשיר. כל אחד גם יודע שזה לא אפשרי. הכחמה היא לא לההיות שבויים בחלומות, אך בכל זא תלא לוותר עליהם. מישהו חכם פעם אמר לי, שצריך להיתחתן עם אשה אחת, ובאותו זמן להתחתן עם כל הנשים בעולם. בסיפור הדילמה נשארת פתוחה, וזה מה שחשוב נביש [ליצירה]
- [ליצירה] השורות על ההוד והנצח של ירושלים מתייחסות לשתי צורות השפעה שיש לעתיקות שלה. מצד אחד משהו ריגשי שנמצא כאן ואפשר לחוש אותו במלא עצמתו מצד שני משהו עלום עתיק והיסטורי שקשה בכלל להכיל אותו אלא רק להיות חלק ממנו. תובב"ה עיה"ק נביש [ליצירה]
- [ליצירה] בהתחלה קראתי את זה כשיר על געגוע ומרחק, אבל המילה 'מחנות' החזירה אותי ל'רכבות' ולמספר הצרוב, ואז גם הבית קברות קיבל משמעות חדשה, ואולי גם האבק האפור. אני לא בדיוק מבין את המוטיב של השואה כאן מה הקשר שלו למערכת היחסים שמתוארת וגם- מה זה שבץ? [ליצירה]
- [ליצירה] השאלה הניצחית, איך משהו יכול בכלל להמשיך להיות אסתטי כעולם כל- כך אכזר. אולי האנושות צריכה לעבור מהפכה אסתטית כוללת שתחליף את כל מושגי היופי. [ליצירה]
- [ליצירה] האמת התכוונתי לשיר אחר ("הנה שיר שלא עובד"), אבל זה גם באותו עניין שלומות נביש [ליצירה]
- [ליצירה] מצוין הסגנון הנפלא הזה שמערב את האקדמי עם נבכי הנפש, מבוצע בדייקנות . ובכלל תיאור עולם שלם של התולעים, החלקים העזובים והמורעלים של הנפש, שמעולם לא ניתן להם הבעה. כבש אותי (רק המילים "טיול שנתי של כיתה ב" לטעמי לא התאימו לסגנון הספרותי- אם כבר קטע טוב אז להשקיע בביטויים על רמה, ולא לגלוש לנונסנס, למרות שמדובר בתולעים) [ליצירה]
- [ליצירה] למרות שאני בדרך כלל לא אוהב את הסגנון המאוד ישיר ולא מקושט הזה, אני חייב להודות שיש כאן כמה אמירות חזקות, בעיקר בשורות האחרונות, בטואו רגשות שאני שותף להן מאוד. [ליצירה]
- [ליצירה] האמנם שני עולמות קטביים? או אולי שני בני אדם, כל אחד חי כמו שסבא שלו וסבא של סבא שלו חיו, בעיר שסבא שלו נולד, מנסים לשמר את צורת חייהם הנושנות אל מול עולם שמנסה להאיץ את קצב חייהם, להתאים אותו למודרנה... שני דמויות חטופות שהקיום של אחד לא מאיים על השני, אולי להפך- הידיעה שכל אחד מהם יוכל לראות את אותם פנים גם מחר, בוודעות שלא משנה מה יתרחש הם לא יכנעו לרוח התקופה, יציבות שאולי מעניקה תחושת ביטחון... או שלא... [ליצירה]
תגובות