פני שטח של קיפאון
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ושוב: שיר מדהים! תודה לך! [ליצירה]
- [ליצירה] באמת השיר והתמונה מאוד מתאימים- מקסים! [ליצירה]
- [ליצירה] מאיפה התמונה? שניהם מהממים! ליתוש,. [ליצירה]
- [ליצירה] אתה הורג אותי...מדהים!בבקשה, די... [ליצירה]
- [ליצירה] השיר יפה בעיני. [ליצירה]
- [ליצירה] מקסים. הרעיון. די בקצה מבט אחד , חם, נוקב, ישיר , בכדי להסיע הררי קרחונים. ובדמעו, יחרוץ סימנים נקיים על פניה של ארץ שטופת אדמה רוויה. די במבט אחד. כן. שלח את ידך וגע. [ליצירה]
- [ליצירה] אני חייב להסכים איתך. יותר מדי פעמים אני מרגיש את זה על דברים שאני כותב, שאני סתם "מתאהב בגושי קרח לבנים". באתר כמו צורה זה רלוונטי במיוחד. אבל על השורות: "אולי של עצמם מביטים הרבה פעמים בעצמם" אני חייב לחלוק. מה רע בשירה אינטרוספקטיבית? יותר מעניין אותי שיר שמדבר על העולם הפנימי של מן-דהו, על רגשותיו ועל איך שהוא חובה את העולם, מאשר שיר שהוא דיווח של אירועים שמתרחשים מחוצה לנו, דיווח פלקטי ו "אוביקטיבי" של תופעות בעולם, ומה ה"דעה" הנחרצת של מישהו על זה. בנוסף, שאל את עצמך, האם יש בשיר זה עצמו משהו יותר מאשר "מודעת אבל לשירה"? הצדיקים האמיתיים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק (או משהו מאוד קרוב בסגנון) הכול ברוח טובה נביש [ליצירה]
- [ליצירה] אני לא השתמשתי במילה ציניות. ציניות משמשת לזלזול , לליגלוג,ובעיקר לביטול. הקריצה עושה פעולה הפוכה. שירים הם עניין של אפשרויות. השיר לוקח את המציאות כמו שהיא ומראה לנו אותה בצורה חדשה שלא דמיינו עד עתה. אך שיר מוצלח גם יודע לקרוץ. הקריצה היא לא ביטול מה שנאמר, אלא הפתיחות לאפשרויות אחרות. למשל בשיר הזה. אם השיר יקבע נחרצות שכל מה שיש כאן הוא "נוזלים טפלים" אז זה באמת זילזול. אך הקריצה מאפשרת נקודות מבט מגוונות. דווקא הציניות היא היא אשר לא מאפשרת לראות את האופטימיות שבקריצה. הציניות אומרת שאין הבדל בין המן למרדכי כי שנייהם לא שווים דבר. הקריצה מסתכלת על המן ואומרת שאולי גם הוא יכול להיות מרדכי עדה-עדה-לא-ידע נביש [ליצירה]
- [ליצירה] מאוד בוגר... [ליצירה]
- [ליצירה] אנסה לתאר בקצרה את החוויה שאני עובר בקריאת השיר: הבוטות בשורות הראשונות מפילה מהרגליים. זהו. אין יותר תשובות, אין קרקע מוצקה לדרוך עליה. וכך השיר לוקח אותנו ל'ים' ,למציאות שדבר לא ברור בו . השבילים, אין בסופם. כלומר אין נקוודת אחיזה ברורה, אי אפשר לסמוך על אור בקצה המנהרה... או שאולי אפשר? אולי יש אור אחד בודד בוהק? כמעט לא קיים אבל כמעט לבן, כמעט תקווה? אולי בסוף יהיו לכל פתרונות? אבל כרגע, מעבר לחוסר הוודעות, מכה המציאות הקונקרטית, מגע ידה החם של האחות, קיום אנושי מיידי וממשי שדוחק הצידה את הרלוונטיות של הרגשת חוסר הברירות. כאילו עוד רכע ייפול כוכב- התקווה הנואשת של ילדה קטנה מאפשרת להאחז במשהו גם אם הוא לא וודעי, לא ממשי, אור הגיוני. הילדה הקטנה מאמינה גם בלי הוכחות, ומגע ידה החם וחלומותיה נותנים תיקווה חדשה, כמו כמשאלה שמביעים על כוכב נופל... כמובן שאני לא מתיימר לומר שזה ה"משמעות" של השיר, רק חלון קטן למה שזה עורר אצלי, מצפה לפרסומים נוספים, תודה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] בהתחלה קראתי את זה כשיר על געגוע ומרחק, אבל המילה 'מחנות' החזירה אותי ל'רכבות' ולמספר הצרוב, ואז גם הבית קברות קיבל משמעות חדשה, ואולי גם האבק האפור. אני לא בדיוק מבין את המוטיב של השואה כאן מה הקשר שלו למערכת היחסים שמתוארת וגם- מה זה שבץ? [ליצירה]
- [ליצירה] זהו בדיוק. אסור שימאס. זה חיים של בני-אדם [ליצירה]
- [ליצירה] אני לא בטוח מה הכוונה ב"רשימה," אבל יש קשר אינהרנטי בין שורה לשורה. (כלומר זה נכתב בכוונה שאפשרי לקרוא את זה גם כרצף אחד, וקיטועי השורות נועדו לתת דגשים במקומות מסוימים) אם לא רואים את זה אז באמת יצא לי לא ברור [ליצירה]
- [ליצירה] איך שרציתי להגיב ראשון, אבל קראתי את זה פעמיים לפני , וכוכב קדם אותי. אכן, זה באמת הכיף הגדול של האתר שפעם ב, מופיע כאן 'סיפורת של ממש'. ירושלים של הסיפור דווקא לקחה אותי ל'מיכאל שלי' אולי כי קראתי לא מזמן, אולי הגיבורה הנשית. נראה לי שהעניין בסיפור הוא דווקא כן שינויים בעולם הזה. הרקע הוא המציאות החדשה של אחרי 67, של מכוניות אמריקאיות חדשות, ' האנשים המוצלחים, העשירים והמהוללים', ירושלים של תיירים, של הפרגמטיות של בעלה אריה. אך ירושלים זו נקנתה באידיאל של האומה, השייך רק לגבריות (שוב הפרגמטיות של אריה) והיא לעומת זאת כנועה תמיד, אומרים לה מה לעשות, ומתנגדת בכך לגבריות זו, מחפשת את העבר, את ירושלים של לפני, של המימד הרביעי, של אבא שלה עוד חי היא מחפשת 'רחוב תת קרקעי' רחובות שלא פסעה בהם קודם, כתובות עתיקות של המנדט תופסות את תשומת ליבה (ואז בדיוק מופיע אביה). תמיד הנסתר תופס אותה, העבר ומסתורי- אך תמיד הדמות של האב נעלמת, מתפוגגת עם החלומות וההזיות שלה,ומולה עומד אריה שמתרכז בהווה, במכונית יותר טובה, בפקקים בכניסה לעיר, באהבה שלהם היום, ולא בסיבה שהתאהבו. ובסוף כמו רוח האב המתפוגגת, "כמו בצל בתוך בצל בתוך בצל, יקלוף עוד שכבה ועוד ? לבצל אין לב, וכמה שמקלפים אותו לא מגיעים לשום מקום. דבר לא יפגוש שם אדם אלא את עצמו, ללא קהל, במה או תפאורה. באין הפנימי נעדר החומר ישלב כף בכף עצמו, או יירתע הימנה. אינטימיות." היא מחפשת את הנסתר, הפנימי האינטימיות שאין לה עם בעלה. הם הולכים ברחוב "כמו" זוג רגיל לחלוטין, אך בעצם זה רק בגלל התכליתיות של בעלה, שבכל מחיר לא יעצבן אותה, אך בסוף אולי אין שם כלום, המסע לחשיפת העבר והאינטימי נכשל, ו- "מאבדים היו את זהותם בתוך התנועה, הולכים ומיטשטשים, כרסיסי אור בערפל ונעלמים לבסוף בעלטת מוצאי השבת." יש לזה עוד הרבה דוגמאות בסיפור, ובקריא נוספת בטח יתפרש אפילו יותר. בכל מקרה כיף לקרוא, גם בפעם השלישית, כבוד לאתר שזה מתפרסם כאן, תודה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] כתוב למעלה שיר בדיחה לא... מה קורה לחוש הציני הבריא שלנו מה? [ליצירה]
- [ליצירה] "...חייב למצוא שער לא נעול..." פרץ, תחושות גועות, ומכל עבר מחסומים... נביש [ליצירה]
תגובות