בין מישורי – הערבה, באינם – סוף וחקר, נופף קסום נשרע – שתי וערב: מרבד – חולות נפרס, בין הגבעות ומחשופי – סלע; בתרונות - הנחלים, הפכו – אזכב, חוצים אותו, כנחשים, המתחפרים בין חול ואבן. רכסי ההרים כתרים אותו, בחוליות – השרשרת; רוחות – החמסין, חולפות – מעל, והכל מתחת – יבֵש לו. אדמת – הערבה, צרובה וחרבת; הגשם כמעט, ואינו משקהה. מרב – קרקעה, הינו מלוח וגדל בה צמח, ששמו – ימלוח. הכל כאן, חרב וצחיח ממים; כמעט אין צמחים, רק ציה, באין לה - פסָק. החמה הלהוטה, כגחלי – הלחש, מתבערת ממעל, בשדפה את הערבה, כצרפי – הלהַ`ט. סילוני – שרב נבדר, בפני – אשר צועד במחרבי – הערבה ובמרמציה; להט – השמש, היוקדת מעל, משחין ושודף את אפִ`יָה. הבתרונות, בנויי – חוואר – לשון, מתלבים ומתלבנים, תחת להביה; הסלעים מסביב סדקים נעשים, מלהט – קרניָי`ה. המישורים, שממה – נצחייה כולם, שאין כמעט יורד בהם הגשם, הם הקסם והיפעה, שאין לתארם במלָל. רגליי צועדות, בין מישורי – הערבה, אין – סוף למרחביה; צועד בין החולות והשממה וכך גם, בין בתרונות ומחשופי – המסלע. משבי – שרב, מוסיף בדר את פניי; להט – החמה, מאיר עליי. בין מרווחי – הערבות, הנפרשו, בינות – גבעות, הנמשכות כשרשרת, הולכני, על פני מישורי – חול ואדמה, שכולה – חרר. כבימי שבראשית, צוען אני, על פני האדמה, שכולה – צֶחֶח; על אם – דרכים, שפלסו הקדמונים ובין שבילי – השיירות, שהוד – ימים עברו, אופף על פניהם. יופיין של ככרות – הערבה, אינו נדהה, עם מרוץ – הזמן, על פני – כדור - הארץ; פסגות – ההרים, הניצבים סביב – ארץ חרבה, אור – חמה מוסיף זרות, על מדרגות – הסלעים. השמש אין – חדלה, מזרוח מעל, בצרוב את האדמה הנכזבת. צועד אני, בין מרחבי – הערבה; לכתי מתעמק ומרחיק בין מישורים צרובי - פדחת. הערבה רחבת – ידיה, פורשה את שטיחה ויופיה, אינו פוסק לרגע. בין מישורי – הערבה, אין סוף וחקר לה, צועד אני באין עיני, תשבע מקסמייָ`ה…