כשהגיע היום, היא לא היתה לבד. הקרוון, שהיה לביתה זה שנה שלמה, שקק חיים בכל פינה. בסלון, הספה יד-שלישית שלקחה מסבתא כשהתחתנה הוזזה לקצה החדר, צמוד לארונות הספרים של דוד, כדי לעשות מקום לאוסף המזרונים ושקי השינה שהצטברו ביומיים שחלפו מאז הוכרז האזור כשטח צבאי סגור. גם החדר הנוסף, שהועידו לילדיהם שלהם עוד כשעברו לשכונה החדשה, הפך למעון יום ולילה של ילדי השכנים, וכל בוקר מצאה אותם פזורים על מזרונים מקיר לקיר, שרועים זה על גבי זה בפיות פעורים. אפילו החדר שלה, המיטה שלה, כבר לא היתה ריקה כשהלכה לישון, מאז שהחליטה לחלוק אותה עם יעל, אחותה,  כמו פעם.

היא התעוררה לפני הזריחה, וניצלה את השעה שנותרה לה עד ההשכמה לתפילה וחילוף השומרים כדי להתקלח ולשתות כוס קפה. השקט של הבוקר, שגורש בבושת פנים מן הבית הקטן שלה לפני פחות מארבעים ושמונה שעות, החל לחלחל חזרה פנימה, וכשעצמה את עיניה לכמה רגעים היא הרגישה שוב כמו לפני שנה, כשבאה לכאן בפעם הראשונה עם דוד לראות את ביתם החדש. היא הביאה תרמוס, והוא התפלל ותיקין עם הזריחה, ביחידות אבל איתה. והם ישבו כאן, עצמו את עיניהם ופתחו את ליבם, והקשיבו לשקט שארץ ישראל בורכה בו מכל הארצות.

דפיקה בדלת הבהירה לשקט שעדיין יש זמן עד שיוכל לחזור לביתו. היא קמה והחלה לצעוד לעבר הדלת, אך חריקה שקטה קידמה את פניה וצלליתו המוכרת של יוסף הרבש"ץ הגיחה מהפתח שנפער בחשכה. כשראה אותה מתקרבת חיוך נעים נמתח על פרצופו המזוקן, והיא הופתעה לגלות שגם היא מחייכת חזרה אליו חיוך קצר אבל חם. מבטו נדד לצעירים שמילאו את רצפת הסלון, ולרגע נראה שהוא חוכך בדעתו אם לתת להם לישון עוד קצת, אך אותו רגע עבר. הוא סגר את דלת הפלסטיק מאחוריו, והחל לעבור משק שינה למזרון למעיל דובון מכורבל, מעיר כל אחד בנגיעה קלה ולחישה, "שחרית. כן. עשר דקות".

אחד אחד החלו הבחורים לקום, להתארגן, להתלבש. שוב הסתגרה בחדרה, להעניק קצת פרטיות לאלו שבאו ללחום את מלחמתה, מלחמת היישוב, מלחמת העם והארץ. אחותה התעוררה בינתיים, "בוקר טוב" "בוקר טוב. איך ישנת?" "בסדר, ואת?" "ברוך ה´ ", ורעשי רקע של מסרק חותר דרך שער ארוך וגולש ליוו את דבורה תוך כדי שסדרה את המיטות. כמו בכל יום, כבר יומיים.

היא ידעה שזה סתם, כי כבר התרגלה. בעוד כמה שעות המיטות הללו תהיינה עמוסות על משאית צבאית בדרך ליישוב הקבע הקרוב ביותר, אולי אפילו מעבר לקו הירוק. ואולי הן עדיין תעמודנה כאן, אחרי מאבק עיקש ומתמיד של בני היישוב וכוחות החיזוק, שעוז רוחם ירתיע את הדרג המדיני מלהמשיך בדרך העוועים שבה בחר. אבל משהו בתוכה ידע שאת הציפית הנקייה לכרית שרק זה עתה הוציאה מהארון היא לא תראה עוד שלמה, והקרעים שיישארו בסופו של יום בהישג יד ישמשו  כנראה לתחבושות שדה זמניות עבור אלו שיפצעו.

השעות נקפו. המגאפון בחוץ רעם פקודות לחיילי צבא ה´ שנקראו לשירות מילואים, חוזר על דבריו של הרב בשבת שעברה. "עלינו להכין עצמנו ליום פקודה," הוא שאג מעל בימת בית הכנסת, "כיעקב אבינו בשעתו לפני המפגש עם עשיו אחיו. רש"י על הפרשה אומר שהכין עצמו לשלשה דברים – לדורון, לתפילה ולמלחמה, ומעשה אבות סימן לבנים". במוצ"ש התפקידים חולקו, ודבורה הופקדה על הדורון. בראשון ושני עסקה כל כולה באפייה ובישול, כדי שיהיה אוכל לכל זמן המאבק, לא רק לתושבים אלא גם, ובעיקר, לחיילים. עמיחי, הבן הקטן של תהילה, השכנה שלה, כבר הראה לה איך לימדו אותם בגן לקחת אוכל לחיילים שבאים במעלה הגבעה ולהציע להם משהו טעים מהמטבח של אמא. לכל אחד היה תפקיד.

שעה. שעתיים. הצעקה של השומר הדרומי נשמעה היטב מעל רחש הפעילות השוטפת בגבעה, ותפסה את דבורה בדיוק כשסיימה לטאטא מחוץ לקרוון את הבוץ הקרוש שהתלווה לאורחיה אך החליט דווקא להישאר בפנים כשהאורחים יצאו לתפילה בבוקר. "עשר שלושים ושתיים", שמעה את עצמה אומרת, לעצמה, בוהה בשעון שעל קיר הסלון. עשר שלושים ושתיים – האם כך אמורה להראות השעה שבה משתנים חייך מקצה לקצה, שבה כל החלומות שהגשמת פושטים מעליהם את המציאות שלבשו, לועגים, פורחים באוויר ומתאדים? "תהיי חזקה", אמר דוד. כבר אז, כשרק דיברו על פינוי, הוא כבר התכונן, ידע איכשהו שלא יוכל להיות שם לצידה כשזה יקרה. "זה לא יהיה קל, אבל חייבים להיות חזקים, מבפנים. ´ה´ ילחם לכם ואתם תחרישון´. לפעמים הזעקה הכי חזקה היא השתיקה, המבט הדומם", והיא ידעה שהוא צודק. אבל דוד, רצתה עכשיו לומר לו, לבכות בשקט, חרש, גם זה מותר, וניגבה בשרוול לבן את הלחות שהופיעה על פניה ללא כל התראה.

היא קמה. אסור, אסור להישבר, חייבים להראות עוז רוח ואז הכל יסתדר. רבות מחשבות בלב איש – ועצת ה´ היא תקום. הילדים כבר בחוץ, עוזרים ומשתוללים, וגם לה יש תפקיד, גם לה יש עמדה. החזירה את המטאטא למטבח ופתחה את הדלת, בדיוק בזמן כדי לתת לשני צעירים שחזרו מהשמירה להיכנס ולשים את התפילין שלהם בתיק. "בוקר טוב גברת דבורה" אמרו בחטף וצללו לתוך ערמת התיקים הזרוקה בפינת החדר, איפה שפעם, לפני שבוע, נהג לעמוד עציץ גדול. היא לא חיכתה שיסיימו, ויצאה אל השטח.

*  *  *  *  *

"גבעת התשובה" היה שמה של השכונה החדשה של היישוב. מבצע האכלוס שלה נקבע למוצאי צום גדליה, הוא זכר, ושמה ניתן לה בבחינת "שובו אלי ואשובה אליכם", אך כבר זמן רב לפני כן הוחלט על הצורך בהרחבת היישוב לכיוון מזרח. הערבים שמסביב, שמעולם לא שתו ליבם לקווים על המפה, החלו לנכס לעצמם כל אזור לא מיושב, והיכן שלא עברה המחרשה היהודית החלו להופיע מטעים ואזורי מרעה לא מורשים. ועד היישוב, בתיאום עם המח"ט, החליטו שיש לעשות מעשה בהקדם, ותחת אבטחה כבדה באמצע הלילה, עלו הקרוונים על הגבעה.

כוחות בסדר גודל דומה הקיפו אותו עכשיו, פרושים למרגלות הגבעה. רובם, כמו פלוגות הטנקים ושאר הזח"לים, יועדו לאבטחה מרחבית של האזור ואכיפת הסגר שהוטל ביממה האחרונה, והיו תחת פיקודם של המח"ט, אך בתור המג"ד שהופקד על הפינוי עצמו הוא ידע שכולם מחכים רק לו. הוא סקר פעם נוספת את השטח במשקפת. אי שם בראש הגבעה, נשמעו מגאפונים וצעקות, ולפעמים הגיחו רכבי שטח שסיירו מסביב לגבעה בתצפיות על כוחותיו, אך הוא ציפה לכך. כבר אז, בישיבות מטה החטיבה, הוא אמר שאין לסמוך על אלמנט ההפתעה.

הוא סימן לקשר שלו לתת את האות. "כל היחידות, כאן קדקוד. ´נייר לקמוס´, אני חוזר ´נייר לקמוס´"

*  *  *  *  *

החמ"ל הוצב בראש הגבעה, בגן המשחקים שסמוך לבית הכנסת הקטן, שהורכב משני קרוונים צמודים שהקירות ביניהם הוסרו למחצה כדי להבדיל בין העזרות. יוסי הרבש"ץ היה באמצע עדכון ראשי היישוב בפרטי תוכנית המאבק, שהפטירו כלפיה "תודה" כלאחר יד כשלקחו עוגה או כוס תה מהמגש הגדוש שהביאה. "...הדרך היחידה שלהם לבצע את הפינוי היא לעלות לכאן עם חי"ר רגיל, ולפנות אותנו באופן ממוקד, אחד אחד". ארגז החול עבר הסבה למפה טופוגרפית של האזור, וענף ירוק ודק שימש אותו להצביע על נקודות הביצור של השכונה. "כל הדרכים למשאיות, זחל"מים וכדומה נהרסו או נחסמו, חוץ מדרך הגישה ליישוב, אבל זו כבר מגודרת מזמן, ולא נראה שהם מתכוננים לפרק אותה לפני הפינוי. הם שלחו לכן סה"כ גדוד חי"ר שיבצע את הפינוי, בתחזוק של כוחות מג"ב שאומנו במיוחד לקראת משימה זו."

"ומי המג"ד שמפקד על הכוחות הללו?" שאל מישהו בקול עבה ותוקפני. הקול לא היה מוכר לה; בטח מישהו מהמטה הארצי שבא לפקח על העניינים.

יוסי היסס לרגע לפני שענה. "מרכוס," ענה, "מג"ד צנחנים ".

הקול התוקפני רק החריף, "המג"ד הדתי? הוא זה שמגיע לפנות אתכם? אין לו בושה? מישהו ניסה לדבר איתו?"

"אני," אמר יוסי, הפעם ללא היסוס, "והוא אמר שעדיף שאדם דתי, שמאמין בהתיישבות ובארץ ישראל, יפנה אותנו, מאשר איזה מג"ד חילוני מרמת אביב שרק רוצה לראות את כולנו מושפלים ונזרקים לצד השני של הקו הירוק".

רגע של שקט מתוח. דבורה הניחה את המגש על השולחן המתקפל שהועמד בצד, אך נשארה עומדת, קפואה, עם הגב לקול, שנטף בוז וכעס עצור. "אידיוט. חבל שזה צריך להיות ככה, אבל זה לא ישנה את התוכניות שלנו. אני אדאג שכמה מהחבר´ה שלנו ´ישבו´ עליו קצת. אוקיי, יוסי, מה הלאה?"

 את השאר היא כבר לא שמעה. בצעדים מהירים התרחקה במורד הגבעה, ונתנה את דמעותיה לרוח-של-בוקר, שהפיצה אותן לכל עבר.

הפינוי התבצע.

חלק מילדי היישוב, שנשלחו לקבל את פניהם של החיילים בעוגות ותחינות שלא ייקחו להם את הבית, נאספו ע"י מספר חיילים והועברו בבכי וצעקות לתוך אחד המשאיות שחיכו ליד ציר הגישה לגבעה. חלק מההורים איבדו שליטה, ניתקו את עצמם מהשרשראות שבהן כבלו את עצמם וניסו לרדת ולחלץ את הילדים, ללא הועיל. אח"כ, שלב אחרי שלב, קרוון ועוד קרוון, נותקו המתיישבים והמתנדבים מהקרקע שעליה באו להגן, באו לשמור, והוסעו מהמקום בג´יפים שהצליחו בכ"ז לעלות בצורה כלשהי לעזרת המפנים.

היא הצליחה לשרוד עד האמצע, אך לאחר כמה שעות נוספות של צעקות, גידופים ומגאפונים היא כבר לא יכלה יותר. כבר כמה ימים שהיא ידעה שאין סיכוי שההתנגדות תצלח, מאז שנודע להם שהם אחד המוקדים הראשונים שיפונו. היה ברור לכולם ששני הצדדים, הצבא וההתיישבות בגוש קטיף, רואים בעניין מעין מבחן לכוח שהם יכולים ומוכנים להפעיל זה מול זה. השכונה שלה היא השבשבת שתקבע לאן נושבת הרוח, אך עליה הרוח לא תפסח. אז נמאס לי להיות השבשבת, זעק ליבה כשחייל צעיר עם מבט מפוחד אך נחוש משך אותה מעל שרה סימן-טוב, שנגררה ע"י שני מג"בניקים לעבר הג´יפ תוך כדי קריאות גנאי. היא קמה ורצה, רצה, מחפשת את השקט הפצוע והשבור שברח לה באותו בוקר.

היא מצאה אותו במגדל המים שבקצה היישוב. שם ישבה, ברכיים צמודות לחזה, בוהה בנוף דרך עיניים דומעות. עם הגב שלה ליישוב, הקולות והצעקות נדמו כמעט, ואת השאר הצליחה לחסום כמעט, עד שהריח הגיע אליה. עשן. אי שם למטה, היא ידעה, משהו נשרף. לא, לא משהו – הכל. היישוב, הבית שלה, החיים שלה. האם ככה מרגישים החיים שלאחר המוות? "דוד" היא לחשה, וטעמה את הדמעות שזרמו לאיטם, "איך אני יכולה להיות חזקה לבד, איך יכולת לבקש את זה ממני? אבל עשיתי מה שביקשת, מה שהחלטנו, למרות הכל, למרות הכל... עשיתי הכל..."

היא שמעה צעדים למטה, רשרוש של מכשיר קשר, וסגרה את עיניה בשתיקה כשהד נקישות הנעליים הצבאיות בסולם המתכת של המגדל נשמע בבירור. הנה זה מגיע, חשבה, סוף סוף העניין ייגמר.

"אנחנו צריכים לרדת. הגיע הזמן", אמר קול רך מאחוריה.

כשלא זזה הוא התקרב אליה וישב לידה. היא כבר לא היתה יכולה יותר, פתחה את עיניה וראתה אותו, את המג"ד שלה, בוהה גם כן אל הנוף שכה אהב. פניו היו מכוסות בחול ואבק, כמו המדים והדרגות, ועיניו זהרו כמו תמיד כשישבו כך והקשיבו לארץ, אך הכאב שניבט מתוכם, שרק לה היה נותן לראות, היה כבר יותר מדי. "דוד", זה כל מה שהצליחה לומר, "דוד". והיא חיבקה אותו, והוא חיבק אותה, והם עזבו, מותירים את השקט מאחור, לבד, עזוב, נטוש, מכסה את עצמו בענן עשן של חורבן וייאוש.